10631259_895982137188446_1966446403215429374_o

מי מנהל אותנו? // ליה (ליאת) רוטנר

כתבה שנייה בסדרת כתבות על מחנות הנושא

גבי, דניאל ויערה נכנסו לתפקיד ניהול המחנות מבחירה או מתוך השתלשלות העניינים. אצל גבי זה משום שהיא הקימה את המחנה, אצל דניאל זה משום שמבין ארבעת חבריו, הוא היה יחסית משוחרר ועם היכולת והאנרגיות לטפל בתהליך הזה, “היו תקופות שידעתי, שאם אני לא אגרום לזה לקרות, לא יהיה מחנה באירוע הברן הקרוב”, הוא מסביר, “בשביל שמחנה יתקיים – צריך לדחוף לזה.”

ולפעמים, התפקיד בוחר אותך, כמו אצל יערה, “כשהגענו למחנה שיטהול, היה לו חזון ברור, כיוון מוחלט ומספיק אנשים שמאמינים בדבר הזה, אבל מעט זמן פנוי ומעט מאוד ידע בקרב הקבוצה בניהול והפקת משהו בסדר גודל כזה. אז חשבנו על רעיונות, אספנו כסף, התחלנו לעבוד, ולאט לאט מצאתי את עצמי, ביחד עם החברה שהביאה אותי למחנה ועוד כמה אנשים, מנהלת את המחנה. זאת הייתה חוויה משוגעת, שדרשה ממני המון זמן, אנרגיה, כוח נפשי, רצון כנה ואמיתי להצליח, אמון ברעיון, סבלנות, סובלנות ואהבה לעוסקים איתי במלאכה, בתוך המחנה ומחוץ לו, ושבסיומה הייתי מאוד גאה בתוצאה הסופית ומאוד מובטלת, כי פוטרתי מעבודתי חודשיים אחרי…”

איך התחברת למחנה מהתחלה?

“במידברן 2014 חברה טובה הציעה לי שנלך, והחלטנו לקחת חלק במחנה נושא בעיקר כדי לא למות במדבר. את שיטהול היא בחרה, ואני נורא חששתי להיות במחנה שחרט על דגלו שנאת חינם, סליזיות וקיצוניות כללית. פגישת ההפקה הראשונה של שיטהול גילתה לי שיש כמות לא מבוטלת של אנשים שחושבים שזה מצחיק ללעוג לטאבו, שמאמינים ברעיון, שרואים בשיטהול לא רק את חור התחת העתידי של הפלאייה, אלא גם את המקום שבו הכל מותר ואף אחד לא יגיד לך שלא. המקום שבו מותר להיות שמן, מכוער, טיפש, שבו מותר לצחוק על המגרעות שלך, של אחרים ושל הסביבה ביחד”.

זה לא תמיד קל להיות מופקד על כמות גדולה של אנשים, גם במחנות הקטנים יותר צריך תמיד לשים לב, לפקח ולהיות דרוך וערוך למה שקורה, אבל כשיש זרימה והבנה בין החברים, הדברים פשוט קורים.

“לא זכורה לי בעיה שהייתה בין אנשי המחנה”, מספרת גבי, “בסופו של דבר, היינו בסך הכל 20 איש במחנה, והייתה תחושה מאוד משפחתית. הכרנו את כולם. מתוך 20 האנשים, 5 אנשים פשוט נעלמו או עשו את המשמרת שלהם והלכו ולא באמת הורגשו במחנה, חלק מהם, באמת אנשים שהגיעו רגע לפני המידברן, אבל זה לא גרם לחוסר תפקוד במחנה.”

“הייתה פעם אחת”, מספר דניאל, “שמישהו מהמחנה שלנו לא פעל לפי עיקרון ההסתמכות העצמית, יותר מדי הסתמך עלינו, עד לרמה של טרחנות כמעט. אז פשוט לקחנו אותו לשיחה, בצורה הכי חברית ופתוחה שאפשר, והוא באמת לקח את זה למקום טוב, והבין והכל השתפר מאז. זה גם עניין של איך לפתור את הדברים בתוך הצוות.”

עליות וירידות

“כל כמה שבועות הייתה לי נפילת מתח”, מודה גבי, שהקמת הלינדי קאמפ היתה יוזמה ותכנון שלה. “בהתחלה נעזרתי בחברה מקסימה שפרשה, אחר כך החלטתי להמשיך לבד. העמסתי על עצמי הרבה וזה יצר אצלי קריסה, כי זה קשה להיות לבד במערכה הגדולה הזו, שאתה צריך לשלוט בכל כך הרבה דברים בו זמנית.”

“הימים שלפני האישור הבטיחותי של המחנות היו מורטי עצמים בשבילי,” מספרת יערה, “בגלל שעד היום לפני, לא היה לנו ציוד מטבח כולל כלב גז, ולא ידענו איך כל העסק יסתדר בסוף, אם בכלל, והגעתי לעיר בלילה שלפני, באמצע הלילה, בלי שום ידע על מה מצב המחנה. למחרת בבוקר קמתי ועברתי את המחיצה בין השטח הפרטי והשטח הציבורי של המחנה, ומולי בקו ישר ראיתי את ה”מן”, בסלון שלנו ישבו אנשים ודיברו, הבר השמיע מוזיקה רועשת שלא מתאימה לבוקר, ואנשים התלוננו על הבלאדי מרי. זה היה עבורי הרגע המרגש ביותר במידברן 2014. השיטהול פשוט קרה. הוא עבר מלהתקיים במוח שלי ושל 50 חברי המחנה האחרים, למציאות, וזה שווה הכל.”

גם גבי מתארת איך מרגע של שפל באה העלייה והאנרגיות המדהימות בעקבותיה, “אני זוכרת מן שיחת נזיפה, שאריק ממחנה אין-הולדת עשה לי, שזה בלתי אפשרי לעשות את זה לבד… כשכמעט התייאשתי… ואז, כמה ימים אחר כך, הייתה פגישת מחנה שיזמתי, ובאתי בהכרזה שאם זה לא יקרה, זה לא יקרה. בפגישה הזו, פתאום כל כך הרבה דברים עפו אנשים לקחו על עצמם תפקידים, ופתאום הייתי סוף סוף במקום הזה, שרק מפקח על דברים שיקרו, ולא זו שמנסה להרים את הכל.”

דניאל מסכם: “הרגעים האהובים עליי ביותר היו השיחות בלילה שעושים במחנה, כשכל אחד מספר איך עבר עליו היום ומה ראה בפלאייה. אני זוכר בוקר אחד אחרי לילה שכולנו היינו מחוץ למחנה בהרפתקאות שלנו… ואז בבת אחת, משומקום, חזרנו כולנו מארבעה כיוונים שונים אל המחנה. נדהמנו מצירוף המקרים הזה… זה היה רגע שלא אשכח. מהדברים הקטנים האלה נוצרים לך הזיכרונות הטובים ביותר של מידברן.”