קצרה הדרך להיות מורת דרך // ליה (ליאת) רוטנר

12605416_10207417899258479_1351048578857468083_o

את המסע שלי במידברן התחלתי לבד, עם הרבה סקרנות ופחד, עד שהבנתי שהדרך להיטמע בקהילה היא לא רק לישם את עקרונותיה – אלא למצוא את הדרך שלך להעביר אותם הלאה.

האריה, המכשפה והמידברנרות

קר. כן, היה קר במידברנרות. זה אחד המאפיינים שייזכרו יותר מכל. אבל מעבר לקיפאון ששרר כמו חומת שלג בלתי נראית, היה המידברנרות קסום עם הג’ונגל הזה שהוא הביא לנו – עם חיות הפרווה, האסקימוסים, החיילים לכאורה ורוזני האופל במעילים ארוכים, ששוטטו בחושך בין מדורה למדורה, עטויי פרוות וגלימות, מחובקים, צמודים זה לזה. מחפשים אחר אש… אחר הקאמפ הבא להתחמם בו.

הפעם הגעתי חמושה בשני אתגרים על כתפיי. האחד: פוביית הקור שלי, והשני: בתול ברן, שנחרד רק מהמחשבה שישתמש באותה כוס פלאיה במשך שלושה ימים. החשש הקל לגבי הקור הפך לחרדה של ממש כשחבריי מההקמות שלחו תמונות של מזון שקפא להם במשך הלילה, ושבבקשה מי שבא שיעיף את התחפושות מתא המטען של הרכב וימלא אותו בעצים למדורה.

“כל הדברים שאתה רואה פה – המחנות, המייצגים, העצים למדורה – זה אנשים הביאו, מעצמם, מכספם ועל חשבון זמנם הפרטי. הכל פה זו התארגנות של אנשים בקהילה,” הסברתי למי שאיתי. “האנשים שבאו הם אלה שיוצרים את האירוע. כלומר: אנחנו.”

כ”מחנכת” ברן שמתי לב שההתלהבות הפנימית שלי עולה. כלומר, להסביר את רוח הרעיונות האלו גורם לי לשמחה ולגאווה, הרבה יותר מכששמעתי עליהם לראשונה ממישהו אחר. בפיך, במילים שלך, הברן הופך לקסם אמיתי. ההסבר שאתה מעביר למישהו אחר, בתול, גורם לו לראות את המידברן בפעם הראשונה – דרכך, וזאת זכות גדולה לעשות זאת.

 

התחלתי מאפס

לי לא היה מנטור. גם את עשרת העקרונות והמדריך להישרדות קראתי בחופזה, כשקיבלתי את הכרטיס הראשון שלי למידברן. בעצם, הגעתי לאירוע במקרה, כמעט בטעות.

הגעתי לבדי, עם האוהל שלי והאוכל והכל. הייתי במחנה מפ”צ אך לא הכרתי איש, אז עשיתי כל מה שאמרו לי מבחינת ההתנדבות ואז הייתי ממשיכה בטיוליי העצמאיים. ראיתי נוודים ולא ידעתי שאלה הם נוודים, עברתי ליד השיטהול ולא הבנתי את הקטע שלהם, ביקרתי בפויקאמפ ולא הבאתי איתי צלחת, וכולי וכולי. רוב הזמן שלי במידברן היה בחזקת “…מה??” ו”אה, טוב..” כאלה, פעורי פה ופקוחי עיניים.  

ואז הסתיים המידברן, ואני נשארתי עם רעב גדול לקהילה. הבנתי שהעשייה החברתית שלי תתחיל ממני, כלומר, אם אני לא אתחיל ליזום וליצור דברים מעצמי – איש לא יציע או ידחף אותי לזה. וכך החלטתי לייסד מנהג של ארוחות שישי מסורתיות ברנריות אצלי על הגג. להפתעתי, זה נענה בהצלחה גדולה. הפכתי באופן רשמי מזו שלומדת את עשרת העקרונות לזו שמנחילה ומלמדת אותם לאחרים.

 

“מיני-מידברן”, מיני-מנטורים

אירועים כמו הקונטרה ברן ומידברנרות הם חלק מהתופעה הזו של אירועי ה”מיני-מידברן” – התארגנויות פרטיות של חברי קהילה, שהחליטו להרים אירוע ברן בסדר גודל מצומצם יחסית, כי למה לחכות עד למידברן הבא? (הרי זה כמו להיפרד מאהובה שטסה לחו”ל לשנה שלמה מבלי לזכות מדי פעם לדבר איתה בסקייפ) זו עוד דרך של הקהילה לחבר את החדשים לעשייה – בקונטרה ברן, למשל, הייתה מגמה לבסס את ההשתתפות על פועלם של ברנרים “חדשים”, בין היתר משום ש”הותיקים” ברובם נחים באותה התקופה בבית, מפועלם באירוע מידברן שבדיוק הסתיים.

והנה פתאום אני גוררת איתי בתול ברן (למעשה הוא זה שנגרר מרצונו, אני מצידי משאירה את כל סקרני הברן בבית, אלא אם כן הם מתעקשים להגיע ולעשות על דעת עצמם) – בעוד שרק לפני חצי שנה הייתי אני לבדי באמצע המידברן, סקרנית ומתפלאת על אשר מתרחש סביבי!

האם הייתי מגיעה רחוק יותר, טוב יותר, אם הייתי זוכה לחסותו של איזה ברנר ותיק שהיה מסביר לי הכל ומלווה אותי באירועי הברן הראשונים שלי?

מצד אחד אינני יודעת. אך מצד שני, גם אינני יכולה להגיד בפה מלא שלא זכיתי באמת לכל מיני “נותני חסות” ברנרים ותיקים. הרי בסופו של דבר לא הייתי באמת לבד במידברן. רק מעט מאוד זמן, ומתוך בחירה. האמת היא שלאן שלא פניתי, תמיד היו כאלה שקפצו להכיר אותי, וותיקים שרצו להסביר לי הכל, לי ולחדשים שהתלהבו והסתקרנו כמוני. אני חושבת ש”אחד מלמד אחד” היא לא באמת פעולה שבה ברנר אחד מלמד ברנר חדש, כמו שבכיתה מתחלקים לזוגות, אלא שהכל זה תמהיל ותצרף וכור היתוך ומעגל חשמלי אחד גדול, שאחד מדליק את השני, והשני מדליק את השלישי, והרביעי מזכיר לראשון כמה מגניב וקסום זה היה ללמוד הכל מהתחלה – ואז ללמד מחדש, שוב.

תגובות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *