12651331_10153214365161455_5471725532947792817_n

ELS 2016, יומן מסע // איתמר כהן

(*צילום תמונה: רפאל פינקס)

יום חמישי 4.2, 4:00 לפנות בוקר, יהוד

אני קם חצי מטושטש וחצי מתרגש, היום טסים לELS (ראשי תיבות של European Leadership Summit) – כנס שעורך ארגון “ברנינג מן” ומטרתו להביא את כל הנציגים האיזוריים ומובילי הקהילות ברחבי אירופה למקום אחד; שבו אפשר לדבר, לחלוק רעיונות, לקחים, אתגרים ולראות לאיפה הולך כל הדבר הזה שלו אנחנו קוראים ברנינג מן (או מידברן… :) ) בהקשר העולמי.

“מה כבר האירופאים האלה יכולים ללמד אותי?”, אני חושב לעצמי בדרך לשדה, “מעניין מה הם יחשבו על מידברן” אני תוהה. בין מחשבה למחשבה אני בודק שהדרכון איתי, מנסה לוודא שלקחתי את כל התחפושות שרציתי (כי היי, מה זה כנס של ברנינג מן בלי ללבוש טייטס זהוב?) ובעיקר מנסה לרסן את ההתרגשות שלי לקראת הנסיעה הזו.

 

יום חמישי 4.2, 15:30, ברצלונה.

לאחר טיסה דחוסה (לא לחינם קוראים לזה לואו קוסט) וחילוף מהיר בטורקיה נחתתי בשלום עם קצת כאב ראש והרבה סקרנות. מגיעים לדירה של המארחים שלנו – מאנקי ופנדה. שניהם פעילים חזק באירוע Nowhere שמתקיים בספרד כל יולי. יושבים ומדברים קצת על הא ועל דא ובעיקר על Nowhere ועל קווי הדמיון בין האתגרים השונים שעומדים בפני שתי הקהילות שלנו, בהקשר של האירועים שאנו מקיימים – גדילה הדרגתית, קשיי רישוי, השתתפות, מאמץ קהילתי ועוד.

לאחר התארגנות קצרה, אנו יוצאים לפגישה של המשלחת הישראלית כדי לתאם ציפיות לקראת המפגש עם “הדודים מאירופה”; עלינו לזכור שאנחנו מייצגים כאן קהילה שלמה, ליצור קשרים ולהיות מנומסים.  אני משתעשע במחשבה על כך שחבל שלא עשינו חליפות טרנינג כמו באולימפיאדה איתן היינו נכנסים בבוקר הכנס ומנופפים לשלום בצורה מלכותית לכולם.

בערב אנחנו הולכים לאירוע מקדים לכנס – מעין מסיבת “מינגלינג” כזו, שבה כל באי הELS מוזמנים להכיר ולקשקש על כוס יין. נכנסים פנימה, אוספים את התג (בכל זאת, כנס) ומתחילים לקשקש. בכניסה נמצא דוכן עם כל מיני ראשים וחלקי גוף של בובות חיות, עם הזמנה לתפור לעצמך חיית מוטציה משלך; אני לקחתי גוף של קואלה וראש של פרה, מבחינה מדעית אני מניח שהיה אפשר לקרוא לזה “CowWalla” (אני יודע מה אתם חושבים, הייתי צריך להיות קופירייטר).

תוך כדי שיחות אני מתגלגל לשיחה משותפת עם מריאן גודל – מריאן היא המנכ”לית ואחת מהחברים המייסדים של ארגון ברנינג מן האמריקאי (אשר לאחר כעשר שנות פעילות, נוסד בשנת 1997). העיניים של מריאן דומעות כשהיא מדברת על ישראל; אני מקשיב לה מדברת בהתרגשות כנה ואמיתית על איך בעיניה מדינות כמו ישראל הן המדינות שזקוקות ל”ברנינג מן” הכי הרבה ואני מסכים איתה בלב שלם.

עשרת העקרונות על-פיהם אנו מנהלים את התרבות שלנו, הן נקודות כל כך רלוונטיות ונכונות עבור המדינה שלנו – מדינה מלאה שסעים, מתחים וחיכוכים, מדינה שמלאה באנשים כל כך מוכשרים שרק מחפשים מקום לתת בו דרור ליצירתיות שלהם. גם אני מפתח לחלוחית קטנה בעין (נכנס לי גרגר אבק, נשבע) וממשיך את הדיון על הפעם הראשונה שלי בברנינג מן, בשנת 2006 ועל כךשאחת המסקנות העיקריות שלי הייתה שאני צריך לחייך יותר.

אחרי קצת עוד התמנגלות, שיחות וקצת ריקודים, הולכים הביתה, עייפים אך מתרגשים לקראת היום הראשון של הכנס.

 

יום שישי 5.2, 7:30 בבוקר, ברצלונה

*גלינג גלינג גלינג*

מתעוררים מוקדם כדי להגיע למקום בו מתקיים הכנס. הכנס עצמו נערך במקום שנקרא “The green fablab” – חלל “מייקרים” (“makers”) שנמצא בחוצות ברצלונה, על גבעה ירוקה מוקפת עצים ונוף מרהיב. כדי להגיע לשם צריך לקחת את המטרו עד לתחנה שנמצאת בפאתי ברצלונה ומשם, אוטובוסים שמחכים לנו לוקחים אותנו במעלה הגבעה.

 בדרך לשם אני מתיישב ליד בחור אנגלי, אחד מהפעילים בקהילה הבריטית, העונה לשם ריקארדו. לקהילה הבריטית יש שני אירועים – “מיקרוברן”, שמתקיים לאורך סופ”ש אחד ועוד אירוע שנקרא “Burning Nest” – ברן שמתרחש באתר נופש עם אפשרות לישון בחדרים, מיטות או לעשות קמפינג על הדשא בכיף שלכם. בפעם הראשונה ששמעתי על ברן כזה הייתי קצת סקפטי, שכן בעיניי, הניתוק מציוויליזציה הוא אלמנט חשוב ביצירת סביבה שבה אנשים מרגישים נוח לבטא את עצמם רדיקאלית. אבל מצד שני, הערבוב הזה שבין ציוויליזציה לבין הבועה הזו שאנחנו יוצרים בעת אירוע הוא דבר מאוד חיובי שיכול לעזור להוריד את העקרונות לחיי היומיום.

מגיעים למקום. האוטובוסים מורידים אותנו בצד הכביש ומשם יש הליכה רגלית על שביל עפר שבו אין גישה לאוטובוסים. ההליכה לוקחת עוד כ6-7 דקות (כנראה שלוקיישנים שקשה להגיע אליהם זה קטע של ברנרים בכל העולם). מגיעים לאתר עצמו, נכנסים, אוכלים ארוחת בוקר ומתחילים מיד בסשן הראשון.

מייגן רוטיג’ליאנו, מנהלת רשת הנציגים האיזוריים של ברנינג מן, פותחת את הכנס ומציגה את כל המדינות שנוכחות- 130 אנשים מכל רחבי העולם: אנגליה, צרפת, ספרד, איטליה, שווייץ, פינלנד, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, ארה”ב, ישראל, בלגיה, הולנד, ברזיל, קנדה, צ’כיה, גרמניה, ליטואניה, אוסטריה, הונגריה ואסטוניה. ההתרגשות בחדר רבה.

מריאן גודל נושאת דברים ומדברת על כיצד היא רואה את ברנינג מן כמשהו שבסופו של דבר ישנה את העולם (גם אם בסופו של דבר, זה לא ייקרא ברנינג מן) ועל הכיוון של האירוע האמריקאי לעומת האירועים האיזוריים השונים. במהלך סשן של שאלות ותשובות עולה המתח בין הקהילות האיזוריות ובין הארגון האמריקאי – עולות שאלות כמו מה טיב היחסים? האם מדובר במשהו ראשי שסביבו חגים לווינים קטנים או משהו שהצמיח דברים עם זהויות נפרדות? האם הארגון האמריקאי עומד בראש או מתייחס לאירועים האיזוריים כשווים לו? נקודה שעולה בצורה מאוד יפה בבלוג פוסט הזה שכתב Caveat magister, בלוגר וחבר במרכז הפילוסופי של ברנינג מן.

בהמשך עוברים לעדכונים קהילתיים. כל קהילה מקבלת חמש דקות על השעון כדי לדבר על מה קורה אצלם – דברים שנעשו ואתגרים ושאלות שממשיכים לעלות. אנחנו שומעים על החבר’ה מאירוע שנקרא The Borderland, שהוא למעשה ברן שמאורגן על ידי אנשים משוודיה ודנמרק ומתרחש בדנמרק. הם מתכננים להגדיל את האירוע שלהם השנה ל1100 משתתפים- יש להם מודל מאוד מעניין שבמסגרתו אין שבוע בנייה שמקדים לארוע, ותהליך הבניה הוא חלק אינטגרלי מהאירוע עצמו, אליו  מגיעים כולם, בונים יחד, נהניםולבסוף מפרקים והולכים הביתה – כל זה במשך שבוע אחד.

בהמשך אנחנו שומעים מהנציגים האוסטרים, הגרמנים, הפינים ועוד ועוד – כל קבוצה נמצאת בשלב אחר בהתפתחות הקהילה ומציגה את “הטוויסט” שלה על ברנינג מן. חלק מהקהילות עדיין נמצאות  בשלב של קבוצת פייסבוק עם כ-30 משתתפים ומפגשים ביתיים מדי פעם, אחרות נמצאות בשלב של מפגשי בר שמונים כ-160-180 משתתפים, דיבורים על לעשות אירוע ברן על הרכבת הטרנס סיבירית (כן כן, ברן-רכבת) ועוד ועוד…

ברנרים, אני אומר לכם…

בהמשך אנחנו מקבלים הסבר ועדכון על burners without borders - יוזמה שהחלה בברנינג מן 2005, שבמהלכו הוריקן קטרינה עשתה שמות בניו אורלינס. קבוצת ברנרים שהשתתפה באירוע גייסה כספים ונסעה (במהלך  האירוע) לעזור לשקם את קו החוף ההרוס. מאז היוזמה התרחבה וכיום היא כוללת מספר רב של פרויקטים חובקי עולם, שמטרתם לעזור לקהילות שמתמודדות עם אסון לעזור לעצמן.

אנו שומעים סיפור על ברנר שחי בקניה ומלמד ילדים חסרי בית איך לסובב פוי, כדי שיעסיקו את עצמם בפעילויות מיטיבות ולא יתדרדרו למקומות חשוכים שהחיים מזמנים להם. מפה לשם, הוא הצליח לייסד כבר 2 קבוצות קרקס עצמאיות שמורכבות מילדים אלה ומתפרנסות מהופעות ברחבי קניה. וזו דוגמא אחת בלבד, לשלל פעילויות ופרוייקטים של ברנרים ברחבי העולם :)

לאחר ארוחת צהריים, ממשיכים במרתון של סדנאות שונות שמועברות על ידי משתתפי הכנס. אני בוחר להיכנס לסדנת “Best practices for building a volunteer culture” – את הסדנא מעביר ריקארדו, הבריטי מהבוקר. לא יודע כמה פעמים יצא לכם להיות בכנסים מסוג זה, אבל להעביר סדנא לקבוצה שכרגע אכלה ארוחת צהריים זה אתגר לא קטן. ריקארדו, באמצעות משחקים ותנועה (לא ישבנו לרגע אחד) הצליח להדגים ולהראות כל מיני שיטות שהוא מכיר מהעבודה שלו בתור מנהל מתנדבים בצלב האדום. במהלך הסדנא אנחנו מפתחים דיונים על משמעות ההתנדבות עבור מתנדב: איך מצליחים לייצר מוטיבציה  נכונה? מה יותר כדאי לעשות ומה פחות? ובכלל – מה זה אומר להתנדב? האם כשאנחנו אומרים התנדבות אנחנו מדברים רק על משתתפים שעושים משמרת באחד הצוותים או אולי גם משתתף שהכין מתנה מאוד מושקעת לחלק למשתתפים אחרים נחשב גם הוא מתנדב?

ממשיכים הלאה – הפעם במקום להכנס לאחת הסדנאות נסחפתי לשיחה מאוד מעניינת עם החבר’ה השוודים שנמנים בין המארגנים של The borderland והם סיפרו לי על האירוע שלהם והמבנה שלו – מסתבר שאת כל ההחלטות שלהם הם מקבלים בדרך של דיונים מקוונים רבי משתתפים וברגע שמישהו מציע משהו – הוא אחראי על הביצוע. המשמעות היא שעד שמישהו לא ארגן פונקציה של עזרה רפואית (לדוגמה), פשוט לא הייתה כזאת פונקציה. זה מבנה מרתק וכנראה שבמדינה כמו דנמרק דרישות הרישוי והבטיחות הן קצת פחות קפדניות ומאפשרות התנהלות כזו.

בשיחה של עם השוודים הייתי עד לויכוחים שלהם בינם לבין עצמם, מה שגרם לי לחייך לעצמי  בעוד אני משווה את להט הויכוחים שלהם לזה שלנו – אם ביננו לבין עצמנו, בפייסבוק, במיילים או פנים אל פנים. תגידו מה שתגידו על ויכוחים וחפירות, יכול להיות שהם מעידים על אדם שאיתו ספציפית אתם לא מסתדרים, אבל יותר מהכל הם בהחלט מעידים על תשוקה ואכפתיות לגבי הקהילה שלנו והדבר הזה לכשעצמו – מעורר השראה :)

השעה 19:00 והאוטובוסים חזרה לעיר מחכים למעלה (זוכרים את דרך העפר שצריך ללכת?). יוצאים לדרך, שמחים ומרוצים עם חברים חדשים שרכשנו היום. יוצאים לדרינק קצר וחוזרים הביתה לישון, מחר יום חדש.

 

יום שבת 6.2, 7:30 בבוקר, ברצלונה

*גלינג גלינג גלינג גלינג*

מתעוררים, נוסעים ועושים את “העלייה לרגל”. ארוחה, קצת ברבורי בוקר ומתחילים.

היום, ניר (מנכ”ל עמותת מידברן), גיורא (ראש מחלקת קשרים אסטרטגיים) ואני (עבדכם הנאמן), נותנים הרצאה על מידברן, בנושא של גדילה. העובדה שהעניקו למידברן חלון שלם רק לעצמה היא בהחלט סיבה לגאווה בקהילה הקטנה שלנו.

בהרצאה בחרנו להתמקד ב-3 נקודות עיקריות בהיסטוריה של מידברן: דיברנו על האוקטוברן שהוביל לבסוף לרישום העמותה, על הגדילה שחווינו בין 2014 ל2015, התכניות לקראת מידברן 2016 וכמובן – משבר הרישוי של מידברן 2015 (כי חייבים קצת דרמה). לאחר ההרצאה ניגשו אלינו המון אנשים עם שאלות וסקרנות בעיניים; מסתבר שמידברן מעוררת אצל כל החבר’ה בגולה המון עניין ורצון ללמוד.

העובדה שבתקופה של ארבע שנים, גדלנו מכמה חבר’ה בבר לקהילה שמרימה אירוע בן 7,500 איש, לא הולכת ברגל. לצורך העניין,בערך באותה תקופה שבה התחילו הפגישות בבר הפושפין בפלורנטין (שנסגר מאז), שם התגבש הגרעין הראשוני של מה שעתיד להיות “מידברן”, התחילו פגישות דומות בברצלונה – הפגישות שלהם הולידו קהילה פעילה של כמה מאות אנשים,  בעוד שלנו הולידו “קצת” יותר. זו שאלה שאני (ומסתבר שגם הרבה אנשים אחרים מסביב לעולם) שואל את עצמי הרבה – מה יש בתרבות הישראלית שגרם לקבלה ולחיבוק הכל כך הדוק הזה של התרבות הברנרית בצורה כל כך מהירה?

לאחר הסשן הזה, שאר היום שלי הוקדש לשיחה מאוד מעניינת עם אנשים מהגרעין הקשה של Nowhere הספרדי, שהסבירו לי על האתגרים שעומדים מולם: חילופי אנשים, בחירת ועד מנהל חדש, המעבר ללוקיישן שיאפשר להם לגדול (Nowhere לא עובר את רף ה2000-2500 משתתפים בכמה השנים האחרונות), המאבק עם הרשויות שמערימות עוד קשיים ומיני ויכוחים פנים קהילתיים (מוכר לכם?).

משם אני ממשיך לסדנא בנושא התמודדות עם כלי תקשורת, שמעבירה איזבל מצוות התקשורת של ברנינג מן. מדברים על עיתונאים, על תקשורת, ועל כיצד להתייחס ולהכווין כלי תקשורת שמעוניינים לסקר דברים שמתרחשים באירוע או בקהילה שלך. גם כאן מידברן עולה בתור דוגמא טובה לניהול משברים תקשורתיים.

כל המידע שנדחס בראש מעובד באיטיות ובינתיים היום הסתיים; עולים חזרה, לוקחים את האוטובוס וחוזרים לעיר.

בערב יש מסיבה לכל אורחי ה-ELS ולברנרים מהקהילה המקומית – הנושא הוא “Masquerade” . בכניסה למועדון אנחנו נתקלים בשלל אנשים צבעוניים ומחופשים, חלקם נראים לי כמו מקבילים של כמה דמויות מהקהילה שלנו וזה מעלה לי חיוך על הפנים. בשלב כלשהו אני מבחין שאחד ממארגני המסיבה עומד בכניסה עם חיוך קפוא ושמץ של פאניקה על הפנים.

רק אציין שבשלב הזה המועדון לא הסכים להכניס עוד אנשים והשירותים סבלו מהצפה, דברים שמנקודת מבט של משתתף רגיל הם תקלות קטנות אבל מבחינת פרספקטיבה של מארגן – סוף העולם. מתוך הכרה עמוקה עם המצב שבו היה המארגן, שלפתי אותו מהמשמרת, השקיתי אותו מים וסעדתי אותו עד שחזר לקו השפיות. מצחיק עד כמה שיש בדיוק אותם טיפוסים בכל קהילה ובכל אירוע, במקרה הזה הטיפוס הזה היה מאוד דומה לי – נוטה לקחת את כל האחריות עליו ולוקח את זה מאוד קשה ברגע שיש תקלה כלשהי.

בסוף הערב, חזרנו הביתה, מבוסמים ומרוצים והלכנו לישון.

 

יום ראשון 7.2, 7:30 בבוקר, ברצלונה

*גלינג גלינג גלינג גלינג*

*יד מושטת, לוחצת על כפתור הsnooze*

יום ראשון 7.2, 9:30 בבוקר, ברצלונה

מתעוררים משנת לילה קצרה וממהרים ליריד “המייקרים”. היום האחרון בכנס התארח ביריד מייקרים מקומי שבו שמענו על חלק מהפסטיבלים המקומיים, שלהם יש קווי דמיון עם התרבות שלנו, ועברנו  תהליך משוב על הכנס.

אנשים טרוטי עיניים וחיוך על הפנים; כמות כל כך גדולה של השראה עד כדי שהמוח כואב מרוב חלומות ופנטזיות.

אז מה בעצם אני לוקח מכל הדבר הזה?

נזכר בשאלה ששאלתי את עצמי בתחילת המסע הזה: “מה יכולים ללמד אותי האירופאים האלה?”

הרבה.

לראות בצורה מוחשית את כל העשייה הזו ולחשוב שמאחורי כל אדם שנמצא שם בכנס עומדת קהילה שלמה של עשייה ויצירה זה דבר כמעט בלתי נתפס בכמות ההשראה והתקווה שהוא מייצר.

וכשאני אומר תקווה אני מדבר על תקווה בקנה מידה הכי גדול שיש – תקווה למין האנושי. אולי זה יישמע יומרני לחלק מכם, אבל אני באמת מאמין בזה ומקווה שכך גם כל אחד מכם – שבתוך כל הארגונים, הבלאגן, מרדף אחרי כרטיסים, ויכוחים בפייסבוק ושאר ירקות, אתם לוקחים רגע להשען אחורה ולהבין שמה שאנחנו עושים כאן הוא חלק מתנועה עולמית שמתפשטת לאט לאט (או במהירות הבזק במקרה שלנו) ובאמת מביאה לשינוי.

תקראו לי קיטשי, מגלומן, הזוי, חולם ומה לא… אבל אני באמת מאמין בזה.

אני מזמין אתכם לזכור את המהות הזאת גם בתוך שגרת החיים, כשענייני יום יום קטנים מסיטים את תשומת הלב מהדבר החשוב הזה  ומקשים עלינו לזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

אני עושה את זה כי בסופו של דבר, אני יודע שזה הולך לשנות את העולם.

מה איתכם? :)

תגובות

  1. בוקר טוב איתמר, מקווה שישנת… שאפו ! ריספקט ! כל הכבוד! היה לי מממאד מעניין איך ומה שכתבת. למה דווקא בישראל? אני מאמינה שאם נכנס לזה, בכנות, נמצא גם את הדרך לשמור על הברן בישראל. נניח חלק מהתשובה יכולה להיות גם כי הם הצליחו להביא שלטים בעברית ותפריטי אוכל ישראלי לורנסי שבהודו…. מלא מלא תשוקה.

  2. יכול להיות, אבל מעבר לזה שאנחנו אנשים מלאי תשוקה, השאלה היא למה דווקא כל כך הרבה אנשים בחרו לרתום את התשוקה שלהם לפרויקט הזה? מה יש בו ומה יש במבנה המשותף שלנו כישראלים ש”תואם” כל כך אחד לשני?

    1. וכמובן – תודה :)

  3. אנחנו איתך
    וכך גם חבריי הברנרים מלוס אנג’לס… זאת התחושה , ליצור קהילות קטנות עם מכנה משותף אחד , רוצים עולם טוב יותר

  4. הייייי איתמר,
    מאוד נעם לי לקרוא אותך.
    אמשיך להציע מחשבה לגבי התרחבות הקהילה הישראלית-
    רבים מאיתנו חצופים, שנונים, מרדנים, תרים לחיי חופש, יצירתיים ואוהבים מאוד, ושילוב האלמנטים של עירנות מסוג זה מביא לרצון של ביטוי שהברן מציע.
    מרגישה רצון להבין עוד מהמיץ שהתעורר

    1. היי גליה,

      תודה :)

      לא כל כך הבנתי מה המחשבה/כיוון שאת מציעה, תוכלי להסביר יותר?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *