11666146_827723453963227_7513899305122797462_n

מחשבות על ביטוי ועל עצמי // אורנה פלס

כל אדם עובר תהליכים עם עצמו. תהליכים שקשורים בתפיסת הערך העצמי שלו, בדימוי הגוף שלו.

אנשים רזים, לא בהכרח רואים את עצמם כבעלי ערך גבוה יותר מאלה השמנים, ולעתים דווקא אדם כעור, מלא בביטחון עצמי וכריזמה אישית, הוא היפה ביותר והסקסי ביותר בעינינו. אני מרשה לעצמי להגיד את זה, בעיקר כי אני שמנה, תמיד הייתי בעיני עצמי, ואני יודעת מה זה להרגיש דחויה, ולא שייכת, ויחד עם זה אני גם יודעת מה זה להרגיש סקסית ובעלת ערך.

הקהילה הברנרית דוגלת בביטוי עצמי רדיקלי, אבל בעבור כל אחד הביטוי הזה הוא אחר, בעבור כל אחד הרדיקליות היא יחסית לעצמו, וחשוב לזכור, להבין ולכבד את זה.

כן, גם אני הרגשתי ביום הראשון בפלאיה, שאני מזדנבת אחרי אנשים יפים וצעירים ממני, גם אני הרגשתי שהבאתי את כל הבגדים הכי “לא נכונים”. גם אני הרגשתי שאני לא עומדת בסטנדרט, אבל זה כל העניין – בקהילה הזו הסטנדרט הוא שאין סטנדרט. אני צריכה לאפשר לעצמי להתבטא מתוך מה שמרגיש לי נוח, מתוך האמת הפנימית שלי, וכן, ברגעים מסוימים האמת הפנימית שלי אומרת לי – “רגע. עוד לא. עוד מעט”.

אני לא מסוגלת למחות את כל הנורמות התרבותיות שאני חיה בהן בהינף יד, ואני גם לא אמורה – זה תהליך. אז ברגעים מסוימים, ובאזורים מסוימים בפלאיה באמת הרגשתי את זה יותר, ובאחרים לא, וכמו בכל עיר זרה שטיילתי בה בעולם, לקח לי כמה ימים עד שמצאתי את עצמי בתוכה, עד שגיליתי איפה אני רוצה להיות, ומה מתאים לי. איפה החופש שלי נמצא.

כשחזרתי הייתי צמאה לתמונות. כל כך רציתי לראות איך החוויה שלי נראית, לחוות אותה שוב דרך פרספקטיבה אחרת. מדי פעם, בהבלחה כזו או אחרת, מצאתי את עצמי – בעיקר בתמונות כלליות, כי הייתי חלק מהעיר הזו, ובתמונה אחת שבה הייתי כל כך אחרת, עד שאי אפשר לנחש שזו אני.

יש קושי כל כך גדול בתיעוד, ובשיקוף הקהילה על רבגוניותה. מצד אחד, אנחנו רוצים לתת מקום לכולם, ומצד שני, אנחנו רוצים לתת חופש. אין לי תמונות מהרגעים הכי קסומים, כי הייתי עסוקה בלחיות אותם. אם היו ניגשים אלי ושואלים אותי אם אפשר לצלם ברגעים האלה, אולי זה היה מביך אותי, הורס את הרגע. אם לא היו שואלים, זה היה יכול עוד יותר להביך אותי ולהרוס את הרגע, ונניח שקרה קסם, ויש לי תמונה נדירה של רגע נדיר בו אני חופשיה, האם בהכרח אני רוצה לשתף את התמונה הזו עם העולם? האם העולם שלי, זה שמחוץ לקהילה, יבין?

הרבה פעמים אני מדמיינת את עצמי, איך אני נראית, איך אני זזה, איך הגוף שלי נראה, איך הפרצופים שלי נראים – ואני מתנהגת לפי מה שאני מדמיינת. אני חיה בנינוחות עם הדימוי שלי את עצמי בראשי, ואז מגיע איזה חלון ראווה, סלפי או ראי בחדר שירותים, ומבלבל אותי. בשנייה אחת הדימוי שלי מתרסק, הביקורת העצמית שלי משתלטת, ואני תוהה לעצמי – למה הייתי צריכה לראות את זה? הרי כשהרגשתי יפה, הייתי בוודאות הרבה יותר יפה מאשר כשהתבוננתי בראי ואכזבתי את עצמי. היכולת הטכנית להתבונן על עצמי מהצד לפעמים רק הורסת לי, ומצד שני כשמגיעה תמונה שמצליחה לייצר תאימות בין מה שבראש שלי לבין מה שנראה בה, אני אכן מרגישה את אותה ההתעלות המיוחלת, ואז, ורק אז, אני רוצה לשתף אותה. עם מי שמתאים לי. שיבין.

מסובך! אין לי תשובות, בעיקר מחשבות, ובכל זאת להבנה אחת כן הגעתי – כשהצלם אוהב את האובייקט שלו התמונות תמיד טובות יותר. המחשבות האלה הן שלי, אבל יש לי הרגשה שהן נכונות לעוד אנשים – יפים, שמנים, גבוהים, ושאר בריות.

תגובות

  1. כולם יפים בפלאיה, אך מעטים היפים כמוך.
    אוהבת אותך!

  2. לא יכולתי לכתוב את זה אחרת….
    את מהממת !!!

  3. נהדר! נהדרת!

  4. תודה על התגובות החמות (אימוג’י מסמיק)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *