מחלקת אמנות2

ליצור ולשרוף // ליה (ליאת) רוטנר

היה זה אחר צהריים רגיל לגמרי.  הכל היה שומם ומשעמם, כשלפתע, מלמלתי את מילת הקסם: “מידברן”.

באותו רגע נפער פתח תחת רגליי וצנחתי לתוך מאורת ארנב אינסופית. מסביבי מרחפים אינספור מיצבים, פסלים ויצירות אמנות, כולם מתלקחים בלהבות, נשרפים ואז שוב נבנים מחדש מאליהם. בטרם הספקתי להבין מה קורה – פגעתי בקרקע ומצאתי את עצמי בארץ הפלאות של מידברן: מחלקת אמנות.

שם, בנפש עצורה, התבוננתי מסביב על כל עבודות הריתוך והבנייה, הצביעה והציור, התפירה והקשירה – רציתי לגשת אליהם, להגיד שלא יטרחו כל כך כי ממילא ישרפו את הכל ביום האחרון של מידברן – ואז, כמו מלאך, ירדה אליי ענת, אחראית תקשורת של מחלקת אמנות, והיא הסבירה לי, שהיצירה ושריפתה הן אלמנט משולב וחשוב ביותר במידברן.

“בלי האמנות – מידברן הוא סתם עוד פסטיבל”, מצהירה ענת, “במיוחד כי המשתתפים הם היוצרים, והם משקיעים באמנות מכספם ומזמנם. הם עושים הכל, החל משלב החלום, החזון, ועד לשלבי התכנון, הביצוע, השינוע והשריפה. אנחנו כמחלקה מתווים להם את הדרך. יש גם דברים לא פשוטים שצריך להתמודד איתם, אם זה לשקף לאמן שהוא לא עומד בלוחות הזמנים או בתכניות שהוא הגיש. עבודת המחלקה לא מסתיימת, אנו פועלים כל השנה”. רבים מהפעילים במחלקה הם אמנים בחיי היומיום, אך מסתבר שרבים באים גם מתחומים שונים לחלוטין.

. הביטוי העצמי הרדיקלי הוא אולי אחד המאפיינים המובהקים שמבדילים בין מידברן לבין אירועים אחרים. הדגש על יצירה עצמית, בין אם דרך מחנות נושא מיוחדים ובין אם באמנות, הוא מה שהופך את מידברן מעוד אירוע קאמפינג צבעוני ומוזיקלי – למקום שבו כל אחד מביא את עצמו, במרחב ובחופש שלו, איך שבא לו ובאיזו צורה שהוא בוחר.

ענת  סיפרה על הניוזלטר המחלקתי של אמנות, “קנבס המדבר”.  “תהליך יצירת האמנות במידברן הוא תהליך ארוך ומורכב,” היא מספרת, בזמן שסביבה עפים באוויר רסיסי עץ ונתזי צבע, “מידע רב צריך לעבור לכמות גדולה של אמנים ובלוחות זמנים צפופים. הרבה אמנים שמציגים במידברן אינם אמנים בחיי היום יום שלהם ולא תמיד הם מסוגלים ויודעים להעריך ולהיערך מראש לדרישות הגבוהות ולאבני הדרך הרבות בדרך לפלאיה. לדעתי, כל מיצב שמצליח להגיע לפלאיה זה סוג של נס, התפקיד שלנו כמחלקה הוא לתת לאמנים תמונה ברורה של התהליך”.

היצירות המפוארות סביבנו הלכו והתנשאו לגובה. אנשים עם פנים מיוזעות, עיניים נוצצות וידיים מאובקות חזרו לכיווננו מעוד יום יצירה, ואני שוב תהיתי איך ניתן לשרוף את כל זה? יצירות שעבדו עליהם כל השנה?

“שאלה טובה,” ענת משיבה. “לדעתי יש משהו מאוד מיוחד בתהליך שעובר אמן שמחליט לשרוף את היצירת שלו. הייתי שותפה לבניית שני מייצבים, שלא נשרפו. אני יכולה רק לדמיין את תחושת האבדן וגם השחרור והעילוי – לראות את מה שעבדת עליו כל כך קשה, פתאום נעלם. זה עיקרון המיידיות שמאוד נוכח באמנות של מידברן. אני מרגישה שמייצב מפסיק להיות רלוונטי כשהוא מנותק מהזמן ומהמקום שבו הוצג. את המיצב הבא שאבנה אעדיף לשרוף”.

היא מוסיפה ומספרת על הפרויקט הטכנולוגי שיצרה למידברן האחרון עם כמה חברים: “החלטנו להסתמך על המשאבים של עצמנו בלי לקוות לגייס משאבים חיצוניים. זה דרש ויתורים בהיקף התכנון, אך איפשר לנו להתרכז בחופשיות ביצירה וזה היה כיף גדול.”

אני פוקחת עיניים. נו בטח שזה היה חלום, אני חושבת. איפה במציאות ישנם אנשים כאלה?

תגובות

  1. חלום המידברן…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *