e2581a96-f965-44bb-ab3f-ad65b9a8f522.format_jpeg.inline_yes

דיכוטומיה // ראסטה

לאחר שבוע ומשהו של קמפינג בשטח, נסענו ישירות לכיוון האוקיינוס. זה היה קלאסי – לעבור מלישון על אדמה לקאוצ׳סרפינג על סירה בסן פרנסיסקו, על המים…

בסירה ארח אותנו ג׳ונתן, אח במקצועו ו”ג׳הובס וויטנס” באמונתו. ג’ונתן היה מספר סיפורים מדהים, שידע למקום את הפאוזות והבדיחות במקומות הנכונים, כך
שהשיחה זרמה עד שעות קטנות. לקראת הסוף הוא כנראה לא יכל להתאפק והוביל את השיחה לכיוון מיסיונרי קל… “האם אתם חושבים שיש טוב מוחלט ורע מוחלט?” הוא שאל. הזיהוי של המארב הגלוי הזה תרם לגאוותי כשהצגתי את עמדת “הכל בחיים זה אפור”…
קשה לשפוט החלטות של אדם במצב רגשי מורכב, בדיוק כמו שקשה לשפוט החלטות של חייל בשדה קרב. העשן, הפחד והאי וודאות הם רוב החיים, לא רוח המפרץ הממוזג תמידית.

ובאמת האמנתי בכך – עד שהגיע ה”ברנינג מן”.
תלי תילים של מילים נכתבו ועוד ייכתבו על ה׳אירוע׳ הזה, אבל עבורי, המסר היה צלול כבדולח.
מגרש המשחקים המכושף, ה”פלאייה”, הוא מקום שנדמה כי נמצא מעל לחוקי המציאות ה”רגילים”. זה מקום שהקסם שלו נובע מכך שנדמה כי אין שטחים אפורים, אלא דיכוטומיה מלאה, שמתחילה ברמה הכי יסודית, במשך חיי העיר עצמה. עיר שלמה הקמה לתחייה רק לכשבוע בשנה. הפלאייה קמה מהאבק לשבוע ונעלמת באש מעכלת חזרה למדבר. חיים ומוות.

הדיכוטומיה ממשיכה גם בהקשר של ‘תושבי העיר’.
הפלאייה מזמינה אותך להשתתף, לחיות את הרגע באימפולסיביות, כשבכל רגע הדעת מוסחת לעשרות כיוונים, כמו ילד קטן שמוקף בצעצועים מרתקים. מצד שני, אפשר גם להתבונן, לצלם, ולעבד את החוויה דרך שלל הפילטרים שרכשנו בבגרותנו.
אחד המיצגים האהובים עלי היה פסל מצינורות מתכת, שעקב בחלל אחרי קווי מתאר של זוג מבוגרים, יושבים גב על גב בכאב מופגן, כשפניהם קבורות בידיהם. אך בתוכם, לקראת שקיעה, נדלקו שני פסלי תינוקות שהביטו זה בזה בכמיהה תוך שליחת ידיים אחד לשני, כף מונחת על כף. הקונטרסט הזה ׳הוא הוא׳ הפלאייה. ילדות מול בגרות.

הברנינג מן גם מגדיל לעשות ולחגוג באופן גלוי את הדיכוטומיה הטבעית שלנו – גבר ואישה. השחרור הגופני והמיני בפלאייה הוא לא סוד, ואפילו אני החלטתי יום אחד לנסוע על האופניים בעירום סתם כי בא לי, וכי זה הרגיש נכון. בטבע לא קיים הרעיון של “ממוצע” של מינים (מלבד אנדרוגינוס, אבל נניח לו כרגע) ואולי זה מה שכ”כ מושך אותנו לדיכוטומיות באופן כללי – התג הטבעי הזה שכולנו נושאים, והפשטות הנפלאה שבכך.

הפשטות הינה חלק מעקרונות הפלאייה, בינהם העקרון שאוסר על מסחר. הסיבה לכך היא, כמובן, לעודד עוד דיכוטומיה ממכרת – נתינה וקבלה. ברור שאפשר לשלב, להחליף או לזגזג בין שתיהן, אבל כמה שלא נהפוך בדעתנו את המילים, הן יסווגו את רוב פעולותינו בפלאייה. במידברן תבעתי לעצמי את הסיסמא הבוסרית “לתת זה הלקבל החדש”, מתוך מחשבה ש”לתת” זה האקט הקשה, אבל רק בברנינג-מן הבנתי את עומק הפספוס.

כי “לתת” זה נורא קל. זה ממלא אותנו בתחושה נעימה של אלטרואיזם משכך וגורם לנו להרגיש שאנחנו עושים משהו נכון. לעומת זאת, כמה מסובכת היא “קבלה” טהורה. לפחות פעמיים בברנינג מן נשטפתי במחמאות אמיתיות – כאלה שבאו מאנשים שבאמת התכוונו לכך ולא רק חלפו לידי. תוך כדי השטף הזה, נדהמתי כמה אני מתאמץ להדוף את אותן מחמאות ב”היא לא מבינה” או “זה לא תמיד נכון” ועוד מיני תירוצים עלובים, רק כדי שלא אצטרך להתמודד עם מחמאה כנה, מלב אל לב. רק השטף הבלתי פוסק שבר את הסכר המוזר הזה וסוף סוף נתתי למילים לחדור דרכי, ודמעתי דמעות של אושר.

אבל הדיכוטומיה האהובה עלי ביותר בברנינג-מן הייתה הבסיסית ביותר – הדיכוטומיה של אור וחושך. הלילה בברנינג-מן נראה כמו סצנה מחלום פסיכדלי של חייזר ממאדים, כשאלפי לדים מנצנצים ולהביורי אש מפלחים את החושך התהומי של המדבר, בכל צבעי הקשת. וכאדם בפלאייה צריך לקבל החלטה – ללכת לכיוון האורות, או לכיוון החושך. שתי האפשרויות מצוינות בדרכן, אך כמו עש לילה – האור מושך הרבה יותר…
ובמהלך לילה בדיוק כזה חוויתי עוד דיכוטומיה, שהרושם החזק שהיא השאירה עלי עדיין לא פג.
תוך כדי הליכה אל האור, כשמחשבות שוטפות אותי, הבנתי את מהות העניין. אמרתי כבר שהברנינג מן נמצא ‘מעל חוקי המציאות הרגילים’, אבל העומק של המשפט התחוור לי רק באותו רגע לילי.

הברנינג מן הוא פטה-מורגנה, מיראג’ שמתקיים לשבוע. וכמו קשת בענן בשלל תרבויות האנושות, הוא מסמל את הדבר שלעולם לא ניתן להגיע אליו, אבל הוא עוצר נשימה והוא בעל תפקיד. כי למרות שאנו לעולם לא נגיע לאותה קשת קסומה, תמיד נשאף להגיע אליה, והיא מדי פעם תזכיר לנו שהיא עודנה שם. המהות האמיתית של הברנינג מן היא שאיפה לטוהר, לזָכּות. היא שאיפה לאוטופיה. הברנינג מן נועד לתת לנו, ולו לזמן קצר, את ההרגשה של אותה הדיכוטומיה המהווה בדיוק מאה-שמונים מעלות של “הכל בחיים זה אפור“. הרגשה של “טהור“.

וכך, בעודי מדדה לעבר אור כלשהו, הרגשתי התרוממות רוח, כאילו אני מרחף מטר מעל האדמה. הרגשתי ששום לכלוך לא יכול להדבק אלי, וזה שעלי נמס ונעלם.
ולרגע מתמשך, בעוד כל גופי מכוסה באפר ואבק – הרגשתי נקי.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *