צילום דניאל בר

זכותו של אדם לצאת אל המדבר // איתמר אור

*צילום: דניאל בר

שבוע אחרי המדברנרות השנה חזרתי לאותה הנקודה. השטח נראה זר ובודד, אבל הפעם הגעתי עבור המדבר. לבד במדבר, כל יללת תן וכל רכב במרחק ממחישות את הפגיעות ומתבלות את הפחד וברקע שולטת בעיקר הדממה. אל הדממה הבוערת הזו מבליחים ריחות וצלילים ממחוזות רחוקים ולאט לאט החושים מתעוררים. מתעוררים אותם יצרים נשכחים, אותם תחושות בטן שקטות, ואותה חשיבה חדה והחלטית.

בחבורה יש לי יותר כוח. אני מביע ומקבל ביקורת, אני שומע דעות רבות וכן, אני משתפר במה שאני עושה. שיתוף פעולה מאפשר לי להגיע מעבר למה שדמיינתי כאפשרי ומהווה אבן בניין בקהילה שלנו. אני מרגיש יותר בטוח סביב אנשים שאני מכיר וסומך עליהם.

בחבורה, מצד שני, אני מחכה הרבה. האינסטינקטים שלי מתורגמים לדיבור ולא פעולות. אני נוטה להישאר היכן שנוח לי. אני נשטף ברצון חזק לכבד ולעזור לסביבה שלי עד כדי שכחה קלה של הרעיון שלשמו הגעתי.

למרות שבזמנים מסויימים אני מעדיף את הבטחון והיציבות של הקבוצה, אני מתעקש על עצמאות. אני מאמין גדול באמרה “ברגע שהאדם הולך בעקבות אחרים, הוא מפסיק ללכת בעקבות האמת”.

ההסתמכות רק על עצמי היא הבסיס לחופש שמבשיל מיכולתי לדאוג לכל מה שאצטרך. החופש לבחור כל נקודה ולדעת שאוכל לשהות בה בנוחות נובע מתוך העובדה שאני יכול להסתמך על עצמי. החופש לבחור כל מטרה ולדעת מה אצטרך לעשות בשביל להגיע אליה נובע מתוך ההבנה של גבול יכולתיי ובצורה עמוקה יותר, הבנה של רצונותיי. מאוד ברור כמה החוויה שלי תלויה בי, כמה ההצלחה שלי תלויה בי, וכמה ההשפעה שלי תלויה אך ורק בי. זו הרגשה נהדרת.

חבורות מתהוות באופן טבעי, וכל-כך הרבה פעמים הן שורדות מעבר לנקודה בה הן אפקטיביות. יש מגבלה חברתית להפנות את הגב וללכת. המגבלה הזו כנראה טבועה בנו כי היא אמורה להשאיר אותנו מוגנים בקבוצה. אך דמיינו מקום שבו אתם מוגנים בכל מקום אליו תלכו. כמה אפשרויות יעמדו שם רק בפניכם. בתור בודדים תהיו קלילים, פנויים להצטרף, להתנסות, להכיר, להישקע בכל מה שתרצו ובדיוק עד הקצה האישי שלכם. תהיו פנויים וחופשיים להכיר דמויות חדשות שמעניינות אתכם, חסרי דאגות ורצונות התחשבות.

החופש הזה מפחיד. פעמים רבות העדפתי שיעשו את הבחירות עבורי, העדפתי את התשובה. אבל יש כל-כך הרבה תוכן בחיפוש ובפחד הנלווה אליו, יש כל-כך הרבה תוכן בחוויה המיידית והאישית. בהסתכלותי אחורה, בחוויות בדד שלי למדתי על עצמי יותר מאשר בכל חוויה אחרת. הקושי החברתי והאתגר הנפשי הם מדרגות הכניסה לחוויה יותר חזקה, בעלת משמעות רבה יותר. הרי כל פסגה היא רק אבן ועפר אם נוטלים ממנה את המשמעות הסנטימנטלית שנותן לה המטפס. כאשר אני לבד אני יכול לבחור לאילו פסגות להעניק את המשמעות שלי ולתת להם את כל-כולי. בדרך אל הפסגה הזו, ייתכן ואפגוש חברים למסע הזמני ונחלוק את הפסגה הזו בהנאה צרופה. בירידה, דרכנו עשויות להתפצל, וזה הקסם של השביל.

משורר גדול אמר ש”כאשר אתה מתחיל לפסוע בדרך, הדרך מופיעה”, ואני מציע לכם לפסוע בה בדד. אזרו-נא אומץ להקים אוהל בדד, להשליך עצמכם אל הלא-נודע, ולתת למדבר להפתיע אתכם. הישטפו ללא שליטה בחווייה בה כולם משפחה אחת וכל-כך צבעונית ואולי תצליחו להפתיע את המדבר.
כאשר יש מספיק שקט סביבנו, ניתן לשמוע את תחושות הבטן השקטות אך חכמות שלנו. זריזות החושים וקבלת ההחלטות פותחות צוהר לעולמות פנימיים אך נשכחים.

זכות האדם לצאת אל המדבר.

ובנושא אחר: הרבה אנשים עובדים קשה לעשות לנו טוב, ועובדים עם אוזניים פתוחות. תודה רבה. למי שיכול לפנות קצת זמן, הרבה אנשים צריכים עזרה. תתנדבו, זה יעשה לכם כל-כך טוב שתזכרו למה אתם חיים.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *