burning-man-2012-jump-aboard-the-red-bus

מחשבות // איתמר כהן

יום שישי, 12.2

היום היה יום מוזר.

היום שלי החל בהכשרת הנוודים, או יותר נכון בדרך להכשרת הנוודים. נסעתי בקו 204 ממסוף הטייסים לתחנת בית הכנסת הגדול באלנבי. האוטובוס היה עמוס באנשים שנמצאים בדרכם לסידורים, ארגונים וקניות. אנשים ממהרים. האוטובוס היה צפוף, הסבלנות קצרה ומצב הרוח הכללי באוטובוס – לחוץ.
באחת התחנות של שוק התקווה עלה גבר חסר בית לאוטובוס, אין ספק שהסטייליסטית שלו עשתה עבודה מעולה – הוא היה רזה, עם שיער לבן מדובלל וזקן לבן ועבות, הפנים שלו היו מלוכלכות עם דם קרוש סביב האף, הוא לבש בלייזר עתיק שהיה מעוטר בכתמי בוץ ולכלוך, מתחת לבלייזר גופייה לבנה ארוכה שהייתה מקושטת באותה הצורה, כפות ידיו היו גסות ומוכתמות בעפר ובוץ, מכנסיים ארוכים עם קרעים פה ושם, את נעליו הוא החזיק ביד משום מה והגרביים שלו היו קרועים ומלוכלכים.
אני התיישבתי ברביעיית המושבים שהייתה ממוקמת בצד הימני-אחורי של האוטובוס והאיש נכנס לרביעיית המושבים שממוקמת בצידו השמאלי – אחורי. מיד עם כניסת האיש לרביעיית המושבים החלו האנשים שישבו שם לברוח, חלקם ממש כך – פחד בפניהם ובשפת הגוף שלהם, חלקם – בצורה קצת יותר אלגנטית, כמו אמרו – “אה כן, בדיוק שכחתי משהו בחלק אחר של האוטובוס…”
כשהאיש ראה את אחת מיושבות המושבים קמה בהיסטריה כדי לברוח הוא גער בה – “נו יאללה, קדימה!” כאילו הוא כבר מתורגל בתגובות כאלו ובמקום להיפגע או להיעלב הוא מסתכל על זה בצורה צינית וחסרת סבלנות, כאילו אומר – “אני יודע איך אני נראה, אבל השלמתי עם זה, אין לי כוח עכשיו להכיל את התגובה שלך…”

אני לא מאשים אותם, החזות של אותו איש הייתה מאוד מרתיעה ואני מניח שהריחות שהוא הפיץ היו לא נעימים (חוש הריח שלי לא הכי מפותח…), בשלב כלשהו שאל האיש אם מישהו יודע מה השעה, “רבע לעשר” עניתי לו עם חיוך מנומס ומבט לתוך עיניו, וכשעשיתי זאת שמתי לב איך עד עכשיו נמנעתי מלהביט בו ואיך עדיין כל יושבי האוטובוס נמנעים מלעשות זאת.

כעבור כמה תחנות ירד האיש ובינתיים דרמה אחרת התפתחה באוטובוס – כמו שנאמר, זה היה יום  שישי והאוטובוס היה איטי ועמוס. אחד הנוסעים שישב מאחור התחיל לצעוק על הנהג שימהר, נוסעת אחרת מקדימה הצטרפה לצעקות ואמרה שהיא ממש ממהרת, בתגובה נוסעת נוספת החלה לצעוק על הנוסעת הממהרת שתהיה בשקט כי זה אוטובוס וככה זה. כל זאת תוך כדי נסיעה באוטובוס עמוס באנשים לחוצים וחסרי סבלנות.
הנוסע שיושב מולי אומר לי “מה הם רוצים תגיד לי? תאמין לי, אני יודע איך זה, 16 שנה עבדתי בתור נהג אוטובוס – כמו מאסר עולם…”אומר וצוחק.

אני מסתכל על כל הסיטואציה הזו וחושב לעצמי על האירוניה העצומה. בדרך להכשרת נוודים – אני נתקל בסיטואציה שדורשת יותר מכל, כוח של אנשים שיבואו ויתחילו להקשיב, להכיל, לגשר.
אני יורד מהאוטובוס ומגיע להכשרת הנוודים, שם אני רואה קבוצה של 100 איש, שבאים מתוך רצון וכוונה להתנדב, אנשים שחשוב להם להקשיב, להכיל, לראות את האדם שעומד מולם ובמשך 6 שעות גומעים בשקיקה את תכני ההכשרה.

לאחר ההכשרה אני הולך למסיבה של המחנה שלי, ה”סטרייט פרינדלי”, שם יש מסיבת מידברן כשרה למהדרין עם תחפושות, יצירתיות, ביטוי עצמי והמון אנשים מחייכים.
קשה לי למצוא את עצמי שם, המאורעות של הבוקר העציבו אותי, בתוך הראש אני עדיין יושב באוטובוס ובו זמנית אני נמצא פיזית בסיטואציה הפוכה כמעט בכל מובן. עם הזמן שעובר אני מתחיל לאט לאט להשתחרר.
באמצע המסיבה אני פוגש בחבר טוב שנשוי לחברה טובה שלי, פעם אחרונה שהוא היה באירוע של מידברן זה היה האוקטוברן וזו פעם ראשונה שלו במסיבה כזו, אני קולט שהוא קצת לא בפוקוס ומתחיל לדבר איתו, תוך כדי שיחה הוא אומר שהסביבה הזו מאתגרת אותו, כי הוא בדרך כלל רגיל להיות הבן אדם הכי משוחרר בסיטואציה וכאן הוא מרגיש ההיפך. אנחנו מתחילים שיחה עמוקה על כל הדבר הזה שנקרא מידברן ועל ההשלכה שלו על המדינה שלנו ומשם עוברים לדבר עליו, עליי ועל החיים עצמם.
אחרי שאנחנו מסיימים את השיחה וחוזרים למסיבה אני מתחיל לפתח עוד שיחה עם מישהי, שעד כה לא הכרתי, ובצורה די מהירה השיחה שוב הופכת להיות עמוקה, על עצמנו, בתור אנשים, בתור חברה. בשיחה הזו נוצר חיבור שבד”כ לא קורה בעולם הדיפולטיבי עם אדם זר.

אני חוזר הביתה עם זוגתי היקרה, ארוחת ערב אצל ההורים ולישון.

זה היה יום מוזר…

יום של ניגודים כל כך חדים, שהצמידות שלהם גרמה למוח שלי לעבור להילוך תשיעי.

אנחנו מפתחים כאן סוג של תרבות, בעיניי אחד הדברים הכל כך מיוחדים במידברן ובכל אירוע מידברנרי או ברנרי אחר הוא העובדה שהסביבה שאנחנו מייצרים מאפשרת חיבור מאוד כנה בין אנשים, במידברן אתה רואה את האדם שעומד מולך, אתה מתעניין בו, אתה מקשיב לו.

בעולם הרגיל ובחברה שלנו בפרט, אנחנו נוטים  לראות רק את עצמנו ומתקשים לראות את האחר, מכיוון שכולם מתעטפים בכל כך הרבה שכבות ומגננות. אני חושב על האשה הצועקת והממהרת באוטובוס, התגובה האינסטיקטיבית היא לצעוק בחזרה, להגיב לכעס בכעס, אני תוהה מה היה קורה אם האישה שצעקה עליה בתגובה הייתה באה, מחייכת, ואומרת בשלווה – “אני מכירה את זה, אני גם ממהרת ויש לי המון דברים להשיג, לפחות אנחנו בזה ביחד…”

או בכלל, מה היה קורה אם האנשים באוטובוס היו רואים או מנסים לראות את האדם שעומד מולם.

תגובות

  1. תודה רבה על המילים והמחשבות. יש לי הרבה תחושות דומות וזה כיף שמשהו הצליח להגיד אותן בשבילך.
    לגבי חוש הריח הלוקה שלך, בתור מוביל סמלי קאמפ אתה יותר ממוזמן לאתגר אותנו , אצלנו אתה תריח טוב.

  2. מתחבר מאוד למה שכתבת, איתמר.
    מי יתן ונהיה יותר ויותר כמו האישה בתסריט האחרון שכתבת. ונחזיק מעמד עם זה גם כשנדמה לנו שכל מי שמסביבנו חושב שדווקא אנחנו אלה שהתגענו.. לא יזיק להפיץ קצת שפיות ושמחה והכלה גם בחיי היום-יום :)

  3. * אלה שהשתגענו

    1. Real brain power on diplasy. Thanks for that answer!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *