.

היסודות הפילוסופיים של עשרת העקרונות – פרק 1 // שירן מאור

הכללה רדיקלית וביטוי עצמי רדיקלי

(*צילום: בן קלמר)

לקהילה עשרה עקרונות, אך כמו בעשרת הדיברות לרוב נוטים לזכור במיוחד אחד או שניים -מהם ולא להתעמק במשמעויות וברעיונות שמאחורי הדיברות. כפי שהדיבר “לא תרצח” אינו מובן מאליו -ויש להעמידו לדיון ומחשבה מה מגדיר לקיחת חיים של אדם כרצח ולא כהריגה או גרימת מוות בשוגג – כך גם עקרונות כמו ביטוי עצמי רדיקלי או ‘הכללה רדיקלית’ מצריכים דיון והבנה של הרעיונות הפילוסופים שעומדים מאחוריהם.

כך, כחלק מהכללה רדיקלית וביטוי עצמי רדיקלי (מושגים שטרם ביארנו את משמעותם), אני היפי, אבל היפי שאוהב פילוסופיה, שאוהב להבין את הרעיונות שמאחורי הפרקטיקות, את הרעיונות שיצרו את המחשבות שלנו כחברה וכאינדיבידואלים. אז החלטתי להעניק מתנה לעצמי ולקהילה ולכתוב על הפילוסופיה (שלדעתי) עומדת מאחורי חלק משמעותי מעקרונות הקהילה.
ב-1859 הוציא לאור הפילוסוף ג’ון סטיוארט מיל את אחד הספרים המכוננים ביותר של החברה המערבית העכשווית – “על החירות”. “על החירות” הוא ספר פילוסופיה שמנסה להגדיר את המשמעויות של חירויות הפרט כחלק מקהילה חברתית אנושית, ובמובנים רבים כולנו ‘חושבים ומדברים עקרונות’ שמיל ניסח בחיבור זה מבלי שקראנו אפילו מילה מהספר. החשש הגדול ביותר של מיל הוא אובדן החירות של הפרט בתוך החברה האנושית. לטענתו, מקומו וחירותו של האינדיבידואל האותנטי והריבוני, כחלק מקהילה אנושית נמצא תמיד בסכנה של כירסום בתוך המסגרות החברתיות הקיימות בחברה. מיל מוסיף וטוען כי בני אדם החיים ביחד, כחברה, חשים את הצורך לקונפורמיות, להאחדה, ולהפיכת “השונה” ו-“האחר” לדומה לנו: “העיקרון המעשי המנחה.. על הסדרת התנהגות האדם הוא ההרגשה המקוננת בלב כל איש שצריך לחייב את הכל לנהוג כמו שהוא והאהודים עליו היו רוצים שינהגו” (על החירות, 8).

לטענת מיל, הבעיה בנטייה ובצורך של החברה “למשמע” ו”למשטר” את הפרטים בה לכדי התנהגות “נורמטיבית”, נהוגה ומקובלת, היא שעצם הפיכת כולם לדומים, מונע מהחברה להתפתח ולהתקדם, ומהפרטים בה להיות מאושרים ובעלי מחשבה מקורית: “במקום שבו כלל ההתנהגות אינו אופיו של האיש עצמו אלא מסורותיהם או מנהגיהם של אחרים – שם חסר אחד הרכיבים העיקריים של אושר האדם, וגם הרכיב הראשי ממש בקידמה של היחיד והחברה גם יחד” (על החירות, 67).

וכך, על ידי הלחץ והמשטור החברתי שאנחנו חווים מגיל צעיר, לחץ שמחובר בצורה אדוקה לנורמות ולתפיסות כלפי מגדר, מיניות, חופש ביטוי, פוליטיקה וכו'; אנחנו מצמצמים את יכולת הביטוי שלנו כאינדיבידואלים ומצמצמים את היצירתיות שבנו. יתרה מכך, אנחנו מכפיפים את עצמנו להגדרות שהחברה ניסחה ליצירתיות, ליופי וליכולת ביטוי. ד”ר קן רובינסון, חוקר ויועץ בתחומי חינוך ויצירתיות, רשם בספרו “המקום הנכון”: “ילדים חשים ביטחון רב בכל הנוגע לפרי דמיונם. רובנו מאבדים את הביטחון הזה במהלך התבגרותנו. אם תציגו לילדי כיתה א’ את השאלה מי מהם חושב שהוא יצירתי, כולם ירימו יד. אם תציגו את השאלה הזאת לקבוצת סטודנטים בשנה האחרונה ללימודיהם באוניברסיטה, רובם לא ירימו יד” (המקום הנכון, 11).

אז מה הפיתרון? לפי אריך פרום, פסיכולוג והוגה דעות, הפיתרון הוא אי-ציות. לטענתו, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מה שהוביל את ההתפתחות האנושית הייתה היכולת של אינדיבידואלים לא לציית לנורמות כפויות שדיכאו את יכולת הביטוי שלהם. במאמרו “אי-ציות כבעיה פסיכולוגית ומוסרית” הוא מנתח את סיפור בריאת האדם כחגיגה של אי-ציות: “מעשה אי-הציות שחרר את אדם וחווה לחופשי ופקח את עיניהם. הם זיהו זה את זו כזרים ואת העולם שמחוץ להם כזר ואפילו כעוין. מעשה אי-הציות שלהם הפר את הקשר הראשוני עם הטבע והפך אותם לאינדיבידואלים. לא רק ש”החטא הקדמון” לא השחית את האדם, אלא הוא אף שחררו לחופשי; זו הייתה ראשית ההיסטוריה. האדם צריך היה לעזוב את גן העדן כדי ללמוד להסתמך על כוחותיו ולהפוך לאדם מלא” (אי-ציות, 18).

אם גישתו של פרום מרחיקת לכת עבורנו או ראדיקלית מדי, מיל מעניק לנו תפיסה יותר “רכה” של פתרון – עלינו ליצור חברה שמעודדת יצירתיות, שמקבלת כל סוג של ביטוי כל עוד צורת הביטוי לא פוגעת באדם אחר. כשמיל אומר פוגע, הוא לא מתכוון מעליב, יצירתיות וחופש ביטוי עלולים להעליב או להיות לא קלים לעיכול, אבל כפי שכבר נטען הם גם הכרחיים לאושר הפרט והתפתחות החברה. פגיעה, לפי מיל היא במובן הפיזי או החירותי, כאשר מישהו מסית אנשים לפגוע באדם אחר הוא מסכן דה-פקטו את החירות של האדם. אבל מעבר לכך, עלינו ליצור חברה שמקבלת שונות, שמעודדת מחשבה עצמאית וסוגי ביטוי שונים – רק חברה כזו תוכל לקרב אותנו לאמת כלשהי ולאפשרות שכל אדם יוכל להרגיש חופשי במבנה החברתי הקיים.

במובנים רבים, אני מאמין שעקרונות הקהילה עומדים על היסודות של מיל לחברה חופשית, קרי קהילה שמנסה לבנות עקרונות שמאפשרים ומעודדים התפתחות אישית. העקרון ‘ביטוי עצמי רדיקלי’ נועד לאפשר לאדם להיות מי שהוא, ואיך שהוא רוצה להיות. ליצור מרחב חברתי שבו החברה לא רק שאינה מגבילה אותך ביכולת הביטוי העצמי, אלא אף מעודדת אותך ל”עוף על עצמך”, להיות האדם שתמיד חלמת להיות. בא לך פתאום לרקוד באמצע הרחוב –עשה זאת! בא לך ללבוש שמלה? בא לך להתערטל- עוף על זה! תהיה אתה, כי אתה יצירתי, ואתה מוכשר והיכולת ביטוי שלך היא ייחודית ומיוחדת. גם חלקו השני של עיקרון ה’ביטוי עצמי רדיקלי ‘(“ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען”) נובע מעיקרון של מיל לא לפגוע במישהו אחר. עלינו לוודא שהביטוי עצמי שלנו לא פוגע או מצמצם את החירויות של אחרים, כי הזכות שלי לחירות נגזרת מאותה זכות של אחרים לחירות. כך, גם עקרון ה’הכללה הרדיקלית’ נועד למנוע מאיתנו ליצור את ההאחדה הזאת בה יש לכאורה סוג מסוים של ברנר, שמתלבש וחושב בצורה מסויימת או שהוא בגיל מסויים – וזאת על מנת ליצור חברה מקבלת, עלינו להבטיח בראש ובראשונה שלא תהיה אקסלוסיבית.

אני מאמין, שהיכולת שלנו להכיל את העובדה הדי פשוטה שבני אדם הם שונים, שיש להם העדפות אחרות, אמונות אחרות, מראה אחר וכו’, היא השלב הראשון על מנת ליצור את החברה החופשית של מיל. היכולת שלנו כפרטים, כחברה, כקהילה ליצור מרחב שמאפשר לכל אדם לבטא את עצמו, בלי שיפוטיות, מאפשרת לנו ליהנות מהיופי של השונות שלנו, מאפשרת לנו להתפתח על ידי קבלה של רעיונות שונים שמאתגרים את התודעה שלנו. היכולת ליצור מרחב כזה, היא מתנה הדדית, הן לאדם היוצר והן לחברה המתעצבת מהיצירה של כל הפרטים בתוכה.

אך גם אצלנו, בחברה פתוחה ומקבלת, קיימת הסכנה להפוך לחברה מגבילה שרואה יכולת ביטוי באופן גנרי ואחיד. כך לאחרונה, אני רואה פרסומים שקוראים לאנשים לבוא ב”לבוש ברנרי” או לבוא לבושים לאירועים באופן כזה או אחר. צריך לזכור – אין דבר כזה לבוש ברנרי! גם אם הרבה אנשים בוחרים להתחפש או להתלבש כמו פיראטים, זה לא אומר שזה לבוש ברנרי. לבוש ברנרי או כל צורת ביטוי הם בראש ובראשונה מה שאת/ה חושב שנכון בשבילך!

מי ייתן ונמשיך למתוח את גבולות הנורמלי והמקובל וניצור חברה שבה כל אחד יכול להרגיש נורמלי ומיוחד בו זמנית.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *