building2

בעקבות הברן האחרון – פרק 1 // ליה (ליאת) רוטנר

ממש באמצע המדבר, בשממה החולית, היא הופיעה. הגבעה שעליה שרידי המקדש העתיק.  ג’יימס האהיל בכפות ידיו על מצחו, מסונוור מהשמש.

“לכל הרוחות,” מלמל.

הגמל הרובוטי – כך נהגו לכנות זאת – עצר לאיטו על הקרקע החולית. הבדואי החביב שרכב מלפנים, הורה לג’יימס לרדת.

“זה כאן?” התרגש ג’יימס.

הבדואי הניע בראשו ומלמל משהו בשפה שג’יימס לא הבין. מולם, על הגבעה, הייתה בנויה סוכה קטנה אותה התקינו הארכיאולוגים שחפרו כאן. אותם אלה שקראו לג’יימס. חוקר הברנרים הנודע. כדי שיסייע להם לגלות, לאן נעלמו הברנרים. התעלומה הגדולה ביותר, מזה מאה שנה.

הוא קפץ על רגליו מהגמל הרובוטי, אותו רכב גבוה עם רגליים במקום גלגלים, שהחליף את הגמל הקלאסי לפני חמישים שנה. ג’יימס הזיע בכל גופו, וקילל את המזרח התיכון. הוא משך בשולי כובעו ונכנס לתוך הסוכה. הבדואי ורכבו המשונה נותרו בחוץ.

בתוך הסוכה היו החפירות וגלי החול פזורים בכל עבר. ג’יימס הביט סביב בהתרגשות. רמז, חידה, סימן. הוא הגיע עד לכאן במטרה למצוא. הוא מוכרח למצוא, כי זה לא רק המחקר שלו על הברנרים שאיתו התפרסם, אלא הוא נמצא כאן מסיבות אישיות. הוא רודף אחרי האגדה הברנרית הזאת כל חייו… בגלל המשפחה שלו.

הוא הביט בשרידי האבנים העתיקות שבצבצו בין תלי החול והחפירות. חשל”ש, חשב בלבו. כל כך הרבה חשל”ש, וחומרים כבדים ופסולת, שהברנרים האחרונים לא הקפידו עליהם.. האם זו הסיבה לכך שהם נכחדו מהעולם? כי הייתה איזו פגיעה בעשרת העקרונות, משהו נוראי שטלטל את קיומם?

ואז פתאום – הוא ראה את זה.

על לוח אבן רחב ושטוח, עמוק בתוך החפירה הגדולה ביותר.  היה חרוט  משולש, עם עיגול בתוכו. ג’יימס המבוהל הזדרז והוציא מכיסו תכשיט קטן: חוט מחובר לתליון שצורתו – משולש בדיוק כזה. עם עיגול באמצע.

ידעתי, הוא מלמל. כאן זה קרה! הברן האחרון, האירוע האחרון -

אילו רק היה לי מושג מה…

*** מאה שנה קודם לכן***

“ברוכיות הבאותיות הביתה!!!”

הרמתי את ראשי. כבר על סף אפיסת כוחות, לבד הגעתי בטרמפ עד לכאן, וכעת אני עומד וממשש את תליון המתכת המשולש שעל צווארי, והתיק הכבד על גבי. מאחוריי – טור עבה של מכוניות צופרות, ביניהן גם הג’יפ שהקפיץ אותי לכאן.

הגעתי. אני לא מאמין.

פעם ראשונה שלי במידברן, אני עוד שניה מת. ההגעה לכאן הייתה בלתי נסבלת. ברגל מהצומת לאורך כל הפקק האיום הזה. ועוד בלי מים… אבל משום מה אני לא מקלל את המטומטם שמכר לי את הכרטיס, אלא מתרגש כולי כמו ילד קטן.

“הנה אתה,” הקפיץ אותי קול מאחוריי. זוהי יאנה, הבלונדה הנמוכה מהג’יפ שהסיע אותי. “כרטיסים, כרטיסים!” שאגה כשהיא מסתערת אל אנשי הגייט. הם, כמיומנים בריסון התלהבות, הרימו יד. “חכי לגריטרס,” אמרו, “בואי נבדוק שאת בכלל רשומה.”

בן 30, הגעתי מתל אביב, אחרי שגרתי בה שמונה שנים, ולא מעז לחזור לבית הוריי בירושלים. ויש לי סיבות. אני רק מחפש את מי שגרמה לי להגיע לכאן. לא יודע אם אמצא אותה, אבל קודם עליי למצוא את עצמי.

נשאתי מבט אל על לגייט. מבנה גבוה, עשוי עץ ונצנצים. נראה שעבדו עליו המון.

“זה מיצב בפני עצמו,” לחשה לי יאנה. מצידי השני ראיתי את עידו, נהג הג’יפ, בחור גבוה מאוד עם שיער ארוך שלדעתי היה מסטול רוב הזמן. קראתי לו וודסטוק בלבי. “בטח מיצב,” גנח וודסטוק. “זה מסתיר את כל הפלאייה.”

ניסיתי לראות עד לקצהו, אבל עיניי שרפו מהשמש.

ואז החלטתי פתאום לטפס.

“יא משוגע,” צחקקה יאנה. התרחקתי מהם מעט, מהיכן שישבו אנשי הגייט, ונעמדתי קרוב לאיפה שיכולתי להכניס את רגליי בין החריצים. הברנרים האחרים, חלקם כבר כורטסו וחלקם המתינו בתור, הביטו בי בעניין.

“אתה לא יכול לטפס על זה,” קראו, יותר מתגרים ומופתעים מאשר מצווים.

חייכתי. הבנתי שזו בעצם הכניסה המפוארת שלי לפלאייה. אני, אלכס, שממלצר בחוץ ומצייר בבית, אני נכנס “הביתה” – בדרך שלי.

“הוא באמת מטפס!” קראה יאנה, מתפקעת מצחוק. וודסטוק תקע בי עיניים קרועות לרווחה. “בוא’נה הוא גמור הבנאדם, הוא שיכור,” קרא בתדהמה. ואז חשב על מה שאמר, וקרא שוב: “שתית לי את כל הוודקה?!!”

“תראו אותו!” “חחחח!” “זה גדול,” האנשים החלו להתאסף תחתיי. אנשי הגייט לא הבחינו בי מעמדתם, הייתי בקצה השני. ושם גם היה אפשרי לטפס. הכנסתי יד בין גזעי העצים, ואז רגל, ושוב יד… משכתי את עצמי מעלה בכל הכוח. עייף מהחום, צמא, אבל משולהב מקריאות הפליאה וההתלהבות שלמטה. התחלתי לעלות ממש גבוה. הרגשתי כמו ילד שמטפס על קירות הכיתה ועומד לצאת החוצה אל החופש מבית הספר, כשכולם למטה מעודדים אותו בקריאות הידד.

ומפה ראיתי נוף! – ראיתי את המכוניות! – האנשים שצפו בי בשמחה היו כבר ממש למטה, אם אפול הייתי עלול לפגוע באחד מהם, ובטוח לנקוע בעצמי איזה קרסול. אבל למי אכפת? אני מטפס על הגייט. וואו, בחיי – אני פאקינג מטפס על הגייט —

ואז לפתע, בבת אחת, איבדתי אחיזה. שמעתי את יאנה קוראת לעזרה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי.

שניה לפני שצללתי למטה בצרחות אימים, קלטתי אותה בקהל.

 

***כעבור מאה שנים ***

“נו, אז אתה יודע את התשובה? הבנת למה הם נעלמו?”

ג’יימס הרים את ראשו בבהלה. איש זקן, כאפייה סביב צווארו, התרומם מקצה הסוכה.

“איך נכנסת לכאן?” נרעש ג’יימס.

האיש גיחך. הכאפייה הסתירה את פניו. הוא כרך אותה סביבן כהגנה מפני החול.

“אתה חושב שהברנרים נכחדו?” אמר. “תחשוב שוב.”

והוא פנה הצידה, כרומז לו לבוא בעקבותיו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *