ס×פ×ר ×ר×

כמו בתולה // נעמה גל

על מידברן שמעתי בפעם הראשונה לפני שנה. שמעתי “ברנינג מן”, שמעתי “מדבר”, שמעתי “חמישה ימים”, “היפים”, “עקרבים” ועוד כל מיני מילים מפחידות, וידעתי – זה לא בשבילי. והנה בכל זאת, כמה חודשים אחרי, אני חיה מידברן, מדברת מידברן ומנהלת את האתר של מידברן, וזה עוד לפני שבכלל חוויתי מידברן. איך לעזאזל זה קרה לי?

הכל התחיל בדיקומפריישן שגם אליו הגעתי במקרה. מה היה שם? האמת שאני לא כל כך זוכרת, אבל אני זוכרת את ההרגשה. אני זוכרת שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי מוקפת בטוב לב פשוט וטהור, חוויתי נתינה ושמחה אינסופית, ראיתי את החיים כמו שהייתי רוצה לחיות אותם ואת האנשים שלידם הייתי רוצה לחיות. זה היה לילה אחד קצר, קצר מדי, אבל הוא פתח לי את העיניים. הוא גרם לי להאמין שאולי דברים יכולים להיות אחרת.
אני זוכרת שבן הזוג שלי באותו הזמן איבד את הסמארטפון. הלכנו לבדוק אם אולי הוא שכח אותו בגייט. הוא באמת היה שם, אבל חיכתה לנו עוד הפתעה קטנה. הסתבר שבזמן שעבר עד שהגענו דאגו אנשי הגייט להטעין אותו עם כבל שהיה להם. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת. אני כבר לא רגילה אפילו למחוות הקטנות האלו. אני לא רגילה לאנשים שמחייכים אלי פשוט כדי לשמח, אני לא רגילה לזרים שנותנים לי חיבוק חם.

 

לא שמעתי אז על עשרת העקרונות, לא היה לי מושג מה זאת הכללה רדיקלית, לא ידעתי שמידברן זה הרבה יותר מאירוע של חמישה ימים במדבר. בסיומו של הערב הזה ידעתי רק דבר אחד – אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה.

ומשם, אבראכדברא… קראתי קצת, התעניינתי קצת, ומבלי ששמתי לב הפכתי להיות חלק פעיל בדרך למדבר.
ראיתי שמחפשים מנהל לאתר וידעתי שזה תפקיד שבעזרתו אני אוכל לתת לקהילה משהו ממני, הרגשתי גאה שהנסיון המקצועי שלי מאפשר לי לתרום מכל הלב איפה שצריכים אותי. לא הבנתי אז בהקצאות כרטיסים או בהיצע לעומת ביקוש, והאמת שגם עדיין לא הייתי בטוחה שאני באמת אגיע למידברן בסוף. אבל כן זכרתי בחורה חייכנית שנתנה לי שרשרת וחיבוק גדול והרגשתי שזה החיבוק שלי בשבילה.
ברור לי שאני גם מרוויחה מהנתינה שלי לקהילה (אם בהתפתחות מקצועית, אם בתחושת שייכות ועוד כל מיני), אבל בחצי השנה האחרונה למדתי שתמיד כשאנחנו מעניקים משהו אנחנו גם מרוויחים משהו. אלו שני גלגלים ענקיים וסוחפים, שרק מתחשק לעלות עליהם ולעשות סיבוב, הם מזינים אחד את השני אבל גם יש להם חיים שלמים ובלתי תלויים משל עצמם. אז יש מי שמחבק, יש מי שנותן שרשראות או פרחים, יש כאלו שמביאים את האמנות שלהם או כאלו שהחיוך שלהם עושה הכל, ובתוך כל זה, אני אחת מאלו שמעניקים מילים.

כבר כמה חודשים שמידברן תופס חלק גדול מהשעות הפנויות שלי וכל הזרים האלו עם החיבוקים פתאום הופכים להיות חברים. וכן, אני עדיין לפעמים מרגישה את הזרות, מרגישה את הבתוליות הזאת שכולם כל כך מדברים עליה כל הזמן, את הפחד מהאבק ומחמישה ימים בשק שינה. אני עוד קצת חוששת לעבור את החוויה הזאת לבד (ואם אני לא אצליח לבנות את האוהל?), קצת לא מצליחה לדמיין מה יהיה. אבל אני בעיקר מתרגשת. מתרגשת להיות חלק ממשהו שגם אני בניתי, מתרגשת מהפעם הראשונה, מתרגשת מכל העשייה שמתרחשת סביבי ולי בכלל לא היה מושג.

אז תודה לך מידברן על החודשים האחרונים שלימדו אותי איך לחלום, שהזכירו לי איך לפתוח את הדמיון, את הראש ואת הלב. תודה שעשית לי חשק פשוט לתת, בלי לחשוב מה אני מרוויחה מזה או למה זה כדאי, תודה שלימדת אותי שאנשים רוצים את מה שיש לי להציע.

ועכשיו, כשאני כבר ממש בטוחה שאני באה (כמעט בטוחה, אמא!), אני מחכה לראות אתכם במדבר, מילה טובה וחיבוק עלי.

תגובות

  1. פשוט הוצאת לי את המילים מהפה, הסיפור שלי עם המידברן הוא אותו דבר בדיוק..איזה כיף!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *