IMG_20150906_061855

שכבות על גבי שכבות // עומר קלדרון

מידברן 2016 התחיל אצלי לפני למעלה מ-8 חודשים.
ורק עתה, שבועות לאחר שהסתיים, הוא מתחיל להתכנס אצלי לכדי אוצר מילים מדוייק, כאשר המכנה המשותף של כל המילים הוא שכבות.
שכבות על גבי שכבות.
פודרה כשכבה חיצונית (שעדיין מתגלה ברחבי הבית), ושכבות פנימיות של השתתפות ועשייה.

תהליך אינטנסיבי מאוד, הכולל עבודה רבה, מתכנס לו לאירוע של מספר ימים. בו כל שכבות העשייה מתפרצות להן בצורה יוצאת דופן. תחושת השייכות, והאחריות, אותו חלקיק של 1 חלקי 8200 ששייך לי ורק לי.
ההשתתפות כגורם מאחד מהווה שכבה נוספת.
כשנשאלתי בעבר, מה גורם לקהילה שלנו לתרום ולהשקיע כלכך הרבה, התשובה המיידית שלי היא שייכות, אותה הבנה כי כל אחד ואחת מאיתנו גרומים לדבר הזה לקרות מעצימה בצורה מיוחדת.

שכבת הקהילה,
על כל המשתמע מכך רקמה עור וגידים, במשך חמישה ימים במדבר (או כ-3 שבועות, כולל ההקמה והפירוק).
הקהילה, אותו מונח אמורפי אותו אני מנסה לפענח תקופה לא קצרה, פירשה לי מעל הכל את המילה דיוק. היכולת ליצור חוויה שכזו, באינטנסיביות כזו, במרחק רב מאזור הנוחות של מרביתינו, מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו בצורה שונה, ולאפשר לנו לחוש ולו לכמה רגעים תחושות עוצמתיות.

שכבה של דיוק.
מאז חזרתי לעולם הדיפולט שאלו אותי רבים מחבריי (מידברנרים, וכאלה שלא היו מעולם), ״נו, איך היה?״ התשובה לשאלה הזו היא אחת הקשות. אם לדרג בסולם מ-1-10? 28 בוודאי יהיה המספר, על אף הקשיים והמעלות והמורדות, אבל אם לסכם במילה אחת? דיוק תהיה המילה המתאימה ביותר לשיקוף המציאות. דיוק של עשייה, של נתינה, של חברות, של קהילה, של עקרונות ושל רוח. על אף שזוהי שנתינו השלישית כאירוע וקהילה שמתעטפת מסביבו, אני מרגיש מעל לכל כי אנחנו בדרך הנכונה. היא ממש כמו רכבת הרים, וגם עם לופים שהופכים את הבטן לא פעם, אבל תמיד עם הרגשה, שבסוף המסע המטורף הזה מגיעים הביתה, לנחת ובביטחה. הדיוק השנה גרם לי בפעם הראשונה באירוע בן כלשהו לא לרצות לצלם אף לא תמונה אחת.

שכבות של כנות.
וידוי קטן – אני צלם. וזו שנתי הראשונה באירוע ברן כלשהו בו צילמתי אפס תמונות מן הרגע הראשון ועד הרגע האחרון של האירוע. ולמען האמת גם לאחריו, בזמן הפירוק רציתי עוד קצת זמן שקט שלי עם עצמי ועם הקהילה. הרצון להתכנס לעולם שלי, גרם לי להתנתק מטכנולוגיה בכל חמשת ימי האירוע. ליצור לעצמי מציאות וזמן שמתאימים לי, ויותר מכל להתחבר לעקרון המיידיות ולנצור כל רגע בדרך ייחודית, מבלי הרצון לנצור אותו בצורה של תמונה.

זהו לא אירוע הברן הראשון שלי, ואחד מהדברים שלמדתי הוא שעליי קודם כל להתחבר לעצמי ולעולם אותו אנו יוצרים. העובדה שאנחנו מקימים עיר זמנית, מבוססות עקרונות רדיקלים, מתחברת לי לא אחת עם הצורך להתנתק מהעולם הדיגיטלי והחיבוריות המלווה אותנו 24/7.
בתור ראש מערך תקשורת של מידברן נעתקו לי במילים לא אחת במהלך החודשים המרובים של העשייה לקראת. מצאתי את עצמי מנצח על מערך מדהים של כעשרים מתנדבות שעושות את עבודתן נאמנה, ומתקשה למצוא בעצמי את הזמן לכתוב – אותו דבר שאני כלכך אוהב לעשות.

דווקא בחמשת ימי האירוע, ללא כל חיבור למקלדת מסוג זה או אחר, התחלתי לכתוב. במחברת שקיבלתי כגיפטינג מאחת מהנשים המיוחדות שפגשתי בחיים. תחושה של מעיין סגירת מעגל נחתה עליי. ברעב ובשקיקה אני כותב, מנסה לתאר את התחושות והרגשות במילים, אולי כתחליף לתמונות שהחלטתי השנה להשאיר בצד.

שכבות של נכונות.
מעל הכל, מידברן היווה בשבילי סגירת מעגל. סגירת מעגל שגרמה לי להבין מעל הכל את התהליך שעברתי כאינדיווידואל, את הדרך שבה פסעתי כראש צוות, את המטרה שלנו כקהילה. ושכל אלה מרגישים פשוט נכונים. עבורי ועבור כולנו.

דיוק ונכונות הן המילים שאני בוחר לקחת איתי ולהמשיך לפסוע במסע הזה. אני בטוח שאנחנו בדרך הנכונה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *