המסע שלי למידברן התחיל לפני כשבע-עשרה שנים.

בזמן שהכנתי ארוחת ערב לילדי, קלטתי בזווית העין תכנית ששודרה בטלוויזיה אודות מפגש גדול של יוצרים ואמנים, מוטרפים למדי, במדבר מרוחק בארה״ב. הדברים שהוקרנו על המסך הקסימו אותי. ג׳אגלר ליהטט שם עם שלושה מסורי שרשרת בזמן שהצופים משליכים לו כרובים המושמדים בלהבי המסורים. המרקע נמלא בלהטוטני אש, פסלים ענקיים, דמויות צבעוניות ועוד דברים שקרעו לי את העיניים.

קראתי מיד לרעייתי, הצבעתי על הטלוויזיה ואמרתי לה, ״לשם אנחנו מכוונים!". וכדי שאוכל לעשות אמנות בברנינגמן, החלטתי שכדאי ללמוד אמנות, ולכן נרשמתי לאוניברסיטה ועשיתי תואר נוסף (אחד בהנדסה כבר יש). בסיומו, התחלתי לעסוק במקביל לעבודתי, גם באמנות כאמן יחיד וכחבר קבוצה. הצגנו ברחוב, בגלריות ואפילו הגענו למוזיאון.

כל אותן שנים, בפאתי הגולגולת, המשיך לתקתק השעון כאומר: ״סע כבר לנוואדה!״. אבל ״החיים״ יש להם תכניות אחרות, וכך מצאתי את עצמי עובד, עושה אמנות, מנהל קהילות אינטרנטיות גדולות, וחולם על נוואדה.

יום אחד נתקלתי בקבוצה חדשה בפייסבוק, של חבר׳ה שהיו ״שם״, ורוצים לעשות כזה גם כאן. במשך שנתיים נשארתי צופה פאסיבי, עד שהחלטתי לקפוץ למים ולהגיע לאירוע ״תקראו את כל האיבנט״ שנערך בחג השבועות לפני כארבע שנים.

החוויה שחוויתי שם שינתה אותי ואת מהלך חיי. הגעתי לשם לבד, הייתי מבוגר כמעט בדור מרוב המשתתפים ולא הכרתי אף אחד. ולמרות כל זאת, חווית הקבלה שחוויתי שם, היתה העוצמתית ביותר שידעתי בחיי.

כן, כן, אני מודע לכך שהשורש ח.ו.ה, מופיע במשפט פעמיים, אבל זהו עצם העניין, שגם מתבטא בחזון מידברן:

“לעודד וליצור מרחבים חווייתיים מבוססי השתתפות, המעוררים השראה ומניעים להתפתחות חברתית, סביבתית ותרבותית”

אבל איך נוצרים המרחבים הללו? מה הופך את הרעיון למשהו ממשי?

בדומה למבנה החומר, בו האטום מורכב בין השאר מפרוטונים ואלקטרונים והם עשויים מחלקיקי יסוד שכל אחד מהם מעניק תכונה מסוימת, ורק כשכל התכונות מתאחדות נוצר החומר הממשי, כך גם עשרת העקרונות – רק כשכולם מתקיימים נוצר אירוע.

העיקרון שאולי נוגע וקשור לכל שאר העקרונות הוא עקרון ״ההסתמכות העצמית הרדיקלית״.

פירוש ה״פשט״ שלו, קובע חלק נכבד מהמסגרת המעשית לקיום אירועי מידברן. כך למשל עלינו להביא עמנו את כל מה שנזדקק לו במהלך האירוע, להתקיים בכוחות עצמנו בזמן התרחשותו, וגם לדאוג בעצמנו לקחת את מה שנשאר בחזרה.

הנה העיקרון ככתבו וכלשונו:

״ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים.״

אבל מהם אותם משאבים פנימיים עליהם אנחנו אמורים להסתמך?

״הסתמכות עצמית״ הוא מושג הטבוע עמוק בהיסטוריה ובתרבות האמריקנית. מושג זה מתייחס בעיקר ליכולתו של הפרט לקבל את החלטותיו בעצמו, לעמוד על האמת הפנימית שלו, ולמצות את כוחותיו (הנפשיים) הפנימיים.

ישנם ארבעה שלבים דרכם עוברים בדרך להסתמכות העצמית:

  1. קחו אחריות! האחריות היא גם כלפי עצמכם. האחריות היא גם על איך אתם מקבלים דברים. שאלו את עצמכם איך אתם חווים דברים, ולא איך מישהו אחר חווה אותם.
  2. אספו את המידע הדרוש לקבלת ההחלטה/תגובה. איסוף המידע הוא הלימוד, הקריאה, ההאזנה והצפייה.
  3. דעו לאת אתם הולכים: היו ספציפיים, בחרו מטרה שניתן למדוד אותה ושהיא ברת השגה (מותר שתהיה קשה להשגה…). וגם, הגדירו לעצמכם מסגרת זמן להשגת המטרה.
  4. קבלו את ההחלטות בעצמכם. בעת שאתם מקבלים את ההחלטות, זכרו: אין החלטות גרועות, ישנן החלטות – אנחנו הופכים אותן לטובות (או גרועות).

אז בזמן שאתם אורזים את המים, האוהלים, שרשאות הלדים ושקי השינה, כדאי להקדיש כמה דקות למחשבה גם על אותה הסתמכות על משאבינו הפנימיים.

עדן אוריון

יו״ר ועד מנהל מידברן

מפריח עפיפונים וצופה בכוכבים

השארת תגובה