ביוני שעבר איבדתי את בתוליי הברן. מחשבות רבות הציפו את ראשי ברגע ששאפתי את אוויר הפלאיה בפעם הראשונה, אבל מחשבה אחת דבקה בי במיוחד:

תראי מה בני-אדם מסוגלים לייצר.

המילים האלו הסתובבו במוחי והפכו להיות חלק מחווייתי, לא פחות מהאבק שעטף אותי מהראש ועד כפות הרגליים. טיפסתי על ספינות בגודל אמיתי, הלכתי לאיבוד בים של דובים, רקדתי מתחת למייצבים ענקיים מעץ שנראו כבעלי אישיות משלהם. חשבתי לרגע כמה קשה לי למצוא גרביים מתואמות, וניסיתי לחשב את ההתעמלות הלוגיסטית הנדרשת בכדי לתת לכל היצורים האלו חיים. הערכתי את החודשים שהושקעו בסיעור מוחות, תכנון וביצוע. בהיותי מורגלת לתרבות של החזר כספי תמורת מאמץ, הייתי המומה לראות את פירות העמל שנתרמו באופן חופשי ובהמון אהבה.

כששוטטתי בפלנטה החדשה והמוזרה הזו, שמתי לב למוטיב חוזר בכל מקום – מהתחפושות והמיצבים ועד האירועים והמסיבות, הכל מעוצב על מנת לענג – כלומר, לייצר תחושה של הנאה רב-חושית שגם מעוררת השראה, תחושה שחוויתי כל כך הרבה פעמים בפגישותי עם היצורים הפרועים ונטולי העכבות של הפלאיה. הרגשתי שוב כמו ילדה, משוטטת בעולם שבו אין גבולות לדמיון.

תראי כמה יצירתיים בני אדם מסוגלים להיות.

חוויתי הראשונה במידברן לא הסתכמה סתם בלהגיע, לאהוב וללכת. לעתים קרובות מצאתי את עצמי לבד. הייתי מהופנטת מהקסם מסביבי ובאותו הזמן מודעת לתפקידי כצופה. הבנתי שרק נגעתי ברמה שטחית בעולם הזה. מחוץ לאזור הנוחות החברתי שלי וללא החברים הותיקים שישמשו לי חיץ לעולם החדש שגיליתי, נעשיתי ערנית לאנרגיות מסביבי. היה זה מצב של מודעות ורגישות שאיפשר לי להעריך חסדים קטנים שבמצב רגיל היו נעלמים מעיני. אנשים מסביבי פרשו ידיהם וקיבלו אותי לחיקם גם באופן מנטאלי ורגשי, אבל גם באופן הכי מילולי שיש. חיבוק פשוט מאיש/ה זר/ה יכול לטלטל את עולמך.

תראי כמה אדיבים אנשים מסוגלים להיות.

מושג החגיגה בחברה שלנו בדרך כלל תלוי בסיבות מסוימות כגון ימי הולדת, הישגי לימודים וקריירה או אירועים משפחתיים. רשימת הסיבות ארוכה אך לכל החגיגות מכנה משותף בדרך כלל – זוהי חגיגה אגוצנטריות, שבמרכזה האינדיבידואל. אני חלילה לא שופטת חגיגות מסוגים כאלו, ותמיד אהיה הראשונה לפתוח את השמפניה בכל תירוץ. דאם! אפילו לא צריך תירוץ.

אבל קחו נקודה אחת למחשבה –  לחגוג את מה שבני אדם מסוגלים לחלום ולהשיג ביחד זו אולי הסיבה הטובה ביותר לעלות על כותונת הפסים המשוגעת ולעוף על החיים.

צילום: מיכל אביב