ניסיתי מלא זמן למצוא מילה עברית מתאימה כדי לתרגם את המושג Dis-attachement ולא הצלחתי ואישהו זה רודף אותי כל השבוע.

לפני יומיים שיחקתי בלגו עם הבן הקטן שלי ותוך כדי התנהל הדיאלוג הבא:
אני: "אהוב שלי, כמה אני אוהב אותך. מה אני אעשה עם כל האהבה הזו?
גור אדם: "תשמור אותה".
אני: "אבל זה כל כך הרבה. אולי תקח קצת?" (ניצלתי את ההזדמנות שהוא היה שקוע בבנייה והפצצתי אותו בנשיקות דגדוג)
גור אדם: "אבל אם תתן לי אותה, לא תוכל לאהוב אותי. אתה צריך אותה כדי לאהוב אותי".

לפעמים הגיון של ילד בן חמש מנצח בלי מאמץ ארבעים שנים של חפירות מוח.

הדיאלוג הזה עם הבן שלי, זרק אותי ישר לסצנה מתוך "הילד חולם" של חנוך לוין בה האב והאם רכונים מעל מיטת הפעוט הישן שלהם והאם אומרת:

שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר,

כי טוב יותר כבר לא יהיה;

שנהפוך שלושתנו לטבע דומם:

"הורים מסתכלים על ילד חולם"

כנראה שמראש, להיות הורה משמעו ללמוד לשחרר. בחודשים ובשנים הראשונות ההתמודדות יחסית קלה בעניין הזה, כי התינוק תלוי בך לחלוטין ואתה מחפש איך למצוא לך זמן לישון, לעבוד או לעשות את הדברים שלך. אבל, ככל שעצמאותו של הילד שלך גוברת, אתה מבין שהוא יצור יחידני ומופרד בעולם, עם רצונות, תשוקות ומאוויים משלו, וגם אם בא לך שהחיבוק יימשך לנצח, הוא רוצה עכשיו לשחק במשהו, ולך תמצא לך חיים משלך.

אחרי שנפרדתי מאימו של בני, כשהייתי צריך להסתגל בבום אחד לעובדה שמשבוע מלא עם האהוב שלי, אני יורד לחמישים אחוז זמן אוויר איתו, אמר לי אחי הגדול שזו רק תחילת הדרך. אחי, מנוסה + שלושה ילדים, עובר את הדרך הזו באופן "טבעי" עם מתבגרים בבית, שאחד מהם עוד מעט כבר הולך לצבא. השחרור הנדרש של הדמויות האהובות עליך בחיים הוא התמודדות תמידית שאף פעם לא פוסקת. פתאום הבנתי, שכשאני אומר לבן שלי שלא משנה איפה הוא נמצא, הוא תמיד בתוכי ואני תמיד בתוכו, אני בעצם אומר את זה לעצמי.

לבחינות הגמר בכל מה שקשור לנושא ה-Dis-attachement הגעתי במידברן 2015, כשעמדתי נפעם מול שריפת המקדש, ערב לפני עזיבתנו. במהלך הארוע עצמו עלו מדי פעם שיחות בין חברי המחנה על יום העזיבה והאריזות, שהושתקו מיד. החיבור של כולם לרגע, לקבוצה, לאהבה מסביב, ולתחושת האופוריה הכללית הופרעו מדי פעם בידיעה המנקרת שגן העדן הזה זמני, ושממש עוד מעט נחזור לשגרה ולטרדות היום יום. ובאמת, כשצפיתי במקדש עולה באש, באיטיות רבה ממה שציפיתי, הבנתי שמלמדים אותי כאן שיעור חשוב על שיחרור. העלמתו של הטמפל באש ופירוקה של העיר הזמנית ביום שלאחר מכן הם מסר עוצמתי על החשיבות שבדבר הזה.

ואני, שנקשר מטבעי ומסרב לשחרר, שאוהב בלי די ומפחד שהדברים יברחו ממני, הבנתי שהמאבק להשאר מחובר נדון מראש לכישלון. כאב הפרידה הוא בלתי נמנע, אבל בהשלמה עם הפרידה הזו יש משהו מנחם.

אולי הגעתי סוף סוף לגיל התבונה, רק ללא התחושה של חיים מוחמצים אלא מנוצלים היטב.