ארועים באופן כללי קצרים לי מדי. גם אירועי הברן, טרום מידברן 2014 נגמרו לי מהר מדי, אז פשוט החלטתי לבוא קודם.

בהתחלה לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא מפ"צ. פשוט הייתי מגיע ועוזר למי שצריך. תרבות הברן כמו שבטח תיארתם לעצמכם שאבה אותי כליל (בטח גם אתכם אם אתם קוראים את דב המדבר). כל מה שרציתי לעשות זה ברן וכמה שיותר מזה. כל יום שהעברתי על הפלאיה מילא אותי באנרגיה לחודש. להגיע ראשון וללכת אחרון נשמע לי כמו בדיוק מה שאני צריך לעשות.

חבר שלי צלל גם הוא איתי עמוק לתרבות הברן בארץ, וכשהוא סיפר לי שהוא הולך להצטרף למפ"צ, הייתי מוכרח לקחת חלק. ב-2014 לא הגעתי למידברן כי נסעתי לסבב פסטיבלים באירופה ומשם ל"טיול הגדול" אבל הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה היה יום הכשרה עם כלי עבודה אליו הגעתי היישר מנתב"ג.

ואז סוף סוף פלאיה. לא ראיתי ברן מברנרות 2013 עד מידברן 2015. כשהגעתי היו בשטח 10-15 איש שהגיעו יום לפני (שגם עליו חוויתי FOMO) וישר צללנו לעבודה. התחברתי למכשיר GPS ויצאתי לסמן את העיר. את החנייה מאחורי שעות 20:00 – 21:00 ראיתם? זאת חנייה 7… המיצב שלי… וזה היה מדהים, אתה הולך כמו אידיוט, עוקב אחרי סמן על מסך קטן, ופתאום אתה מסתכל אחורה ורואה שורות על גבי שורות בדיוק של מילימטר.

אחרי 2015 לא יכולתי לעצור את עצמי. שנה אחר כך הייתי חודש בשטח. אפילו לקחתי על עצמי תפקיד מוביל במחלקה.

מה שבאמת מדהים זה שאני לא לבד בקטע הזה. 90% מהמפ"צניקים באים לעוד מנה. האנשים האלה הם יותר מחברים שלי. כבר קשה לי להגדיר אותנו – מחלקה, משפחה, תנועה, כת… ועם כל זה אנשים חדשים נספגים ברגע. אני כל פעם נדהם לראות כמה קבוצה כל כך מגובשת של אנשים יכולה להיות כל כך מקבלת באותו זמן.

השנה התחלתי ללמוד ואין לי זמן להגיע להקמות ופירוק. לטובת החלוץ אני אפסיד כמה ימי לימודים כדי להגיע, כי בכל זאת מישהו צריך לסמן את העיר. בחישוב קל, הגעה ביום שישי אחרי הלימודים ועזיבה ביום שבת אחרי מסיבת פירוק זה יוצא 15 יום פלאייה. זה הכי מעט שהייתי במידברן אי פעם. אבל מי סופר? מקווה שהפומו לא יאכל אותי מבפנים.