חוויות ממפגש האפרוחים | אח, לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות

מבוכה, סקרנות, התרגשות וחרדה: הגעתי למפגש האפרוחים עם הרבה שאלות ויצאתי ממנו קצת פחות מבולבלת. עכשיו החגורה מהודקת. התחילה הדרך אל המדבר ...

"ברן ראשון שלך? איך אני מקנא!", שמעתי כבר חמש פעמים, ועוד לא התיישבתי. אני מקפידה לחייך בנימוס, אבל עדיין לא מצליחה לאפסן את החשיבה הביקורתית: הם באמת מקנאים, או שאוהבים להישמע בעלי ניסיון? אולי אצליח לשחרר את זה קצת אחר כך. אולי לא.

למה הגעתי לכאן, למפגש האפרוחים? התשובה ברורה - כי זאת תהיה הפעם הראשונה שלי במידברן (אם אצליח להשיג הקצאה), והידע שלי על האירוע מסתכם ב"את צריכה להביא הכל בעצמך". אז למה אני בכלל רוצה להגיע למידברן? כאן התשובה ברורה פחות. אני מתחילה לגמגם מילים כמו צבעוניות, חופש, אמנות וקהילה. האמת היא שכבר ראיתי הרבה חוץ ממנו, ונראה לי שכאן אמצא שאר רוח, ערך מוסף, משהו אחר. מה בדיוק? לא יודעת. המונחים עדיין נזילים על הלשון, אבל התחושה קיימת, באופן מעומעם, אי שם בעומק הלב.

כשאני נכנסת לעומק הגינה הציבורית אני מזהה בערך 80 אפרוחים, או וירג'נים, או פירסט טיימרס - תלוי מתי ובאיזו יבשת הייתה הפעם הראשונה שלך. צל העצים מקזז את הלחות שעולה מן הים הסמוך, ומזג האוויר נעים. אני תופסת מקום על המחצלת וסוקרת את השטח: מבוכה, סקרנות, התרגשות וקמצוץ חרדה (רק שלי? רק קמצוץ?) מתערבבים ביחד, ומבלי שאני מנסה לצטט, שבר שיחה ראשון כבר מתגנב לי לאוזן. "יש לי פסיכולוג שמכין אותי", אומר בחור אחד לחברו הטרי. כנראה שהצטרפתי באמצע. השיחה ביניהם ממשיכה בדיון על פסטיבלים במרכז אמריקה, מקדשי מיניות ומשבשי תודעה; עוד לפני כן הבהירו לי ש"מידברן זה לא פסטיבל או מסיבה", חשבתי לעצמי, כנראה ששיחות על פסטיבלים ומשני תודעה הם אייסברייקרז מוצלחים עבור אלו שבאים למידברן בפעם הראשונה.

הייתי שמחה להשתתף ולחלוק, גם לי יש מה לספר (!), אבל אני כאן בתפקיד – הרי אני אחראית לסקר את הפגישה הזאת. וכמו שלמדתי כבר בפעם הראשונה שיצאתי לסקר בשטח, אי שם לפני 15 שנה – בלי תמונה אין אייטם. אז אני קמה, שולפת טלפון ומתחילה לצלם את הקבוצה מכל הזוויות. חשוב לי מאוד לא לפספס אף אחד ואני משתדלת להכניס לפריים גם את אלו שעומדים בשורות האחוריות. "פססססטט הלו, בואי רגע", קורא לי בחור בטון בלתי-שמח. "מי את, ומה בדיוק את מצלמת?". אז אני מסבירה בהתלהבות שהתחלתי להתנדב בצוות תקשורת, והמובילה שלי ביקשה שאכתוב על המפגש מזווית הראייה של אפרוחית טרייה, ושלא ידעתי אם יהיו כאן צלמים אז החלטתי לקום ולעשות מעשה, והכל בביטחון מוחלט של מישהי שתכף תקבל צל"ש על הגדלת ראש.

"אבל את יודעת שלא כולם רוצים שיצלמו אותם", הוא מצנן. ברור-ברור, אני ממהרת לענות, בכל מקרה התכוונתי להעביר את התמונות לאישור המחלקה לפני שאני מפרסמת. "זה לא משנה", הוא ממשיך. נראה לי שעשיתי פאול רציני. "עצם לקיחת התמונה עלולה לגרום לאנשים לאי נעימות. אולי מישהו מהם בוגד באשתו עם 9 ברנרים מחופשים לחיות הרועות באחו, וכרגע הוא חושש שהיא תעלה עליו, בגלל התמונה שצילמת הרגע? בקיצור, זה נושא רגיש אצלנו. לכי לשם, הבחור עם השרשרת הלבנה – זה הצלם המורשה שלנו להיום", הוא מחייך ומצביע. הבנתי. ביי טלפון, ביי מצלמה, ניפגש בערך בעוד שעתיים.

אני הולכת בכיוון האצבע ומסבירה גם לצלם את הסיפור. הוא כבר יותר משוחרר ונותן לי להוביל, שואל מה הייתי רוצה להראות. השיחה בינינו מתגלגלת אל הפרקטיקה והוא בוחן מה אני מתכוונת לקחת איתי למדבר. אני אומרת שאני צועדת לקראת הבלתי מודע. "זה בסדר, ככה זה תמיד. בסוף איכשהו מסתדרים", הוא אומר. "רק קחי בחשבון שב-10 בבוקר כבר רותח, אי אפשר להישאר בפנים. יש כאלו ששמים אוהל בתוך אוהל, יש כאלו שפשוט מחכים 8 שעות עד שירד הערב, כמו ששמים אייפון שמתחמם מתחת למזגן. פתאום מישהו צועק – 'יש גלידות!', וכולם רצים, ועד שנזכרת כבר נגמר. בקיצור, תביאי איתך כל מה שצריך, אבל אל תשכחי שאת צריכה גם להחזיר את הכל בסוף, אז אל תביאי יותר מדי, שלא תידפקי עם יומיים אריזות בדרך חזור. ודברי איתי אם את צריכה משהו". טיפ נחמד. יש מצב שאני קצת מפשירה.

באיחור קצר של 40 דקות הפגישה מתחילה באמת והותיקים מתחילים להרצות. הם מדברים בקלילות ונראה שרובם מתרגשים לא פחות מאיתנו, אבל קצת אחרת, יותר כמו כאלו ששמחים לחזור הבייתה אחרי זמן ארוך בחו"ל, ובלי כל העניין הקטן של אין-לי-פאקינג-מושג-איך-אני-הולכת-לאכול-את-האירוע-הזה. הדובר הראשון מבהיר על ההתחלה: אנחנו רגישים לתמונות ולא מצלמים את מי שלא מרשה לנו באופן מפורש לצלם אותו. לכן, אנחנו לא מצלמים תמונות מרובות משתתפים. אני מרגישה שהוא מסתכל רק עליי. בעודי מסמיקה, הוא כבר מדלג לנושא הבא. "לעומת פסטיבלים אחרים, במידברן אנחנו מביאים את התוכן. ככה כולם יכולים להשתתף. אתם תראו בעצמכם – פשוט מטורף מה שאנשים יכולים לעשות", אומר אחד. אחר מספר קצת על ההיסטוריה. נוסף מטיל פצצה: חשוב לקחת בחשבון שזה לא מתאים לכל אחד. מדובר על שבוע חם ומלא באבק; תעשו את החשבון שלכם. הבא בתור מבהיר לכולם: המידברן הוא לא רייב. לא תספיקו לראות את הכל. תשאירו את ה-FOMO בבית. האמת, את הטיפ הזה אהבתי במיוחד.

עם התקדמות השיחה, העצות הופכות להיות יותר ענייניות. "אני ממליץ לבוא בפעם הראשונה עם קאמפ. אתם יכולים לבוא לבד, אבל זה יכול להיות קצת קשוח". בהמשך יסביר לנוכחים הצמאים למידע החשוב, איך בכלל מצליחים להצטרף לאחד: או שיש לכם חבר שיכניס אתכם פנימה, או שתכתבו בקבוצה בפייסבוק מה אתם מחפשים ומה יש לכם להציע. נניח: אתם מחפשים קאמפ סאונד או קאמפ שקט? אתם יכולים לעזור בהקמה וגם בפירוק? אה, ותסתובבו פה בין מובילי הקאמפים, יש מצב שאחד מהם ירצה דווקא אתכם באוהל ליד.

בהמשך אנחנו מתרכזים בסוגי מחלקות ההתנדבות ואיך משתלבים בהן: הנוודים ששומרים על הסדר הציבורי, אנשי בטיחות האש, המתנדבים שבונים את העיר לפני שכולנו מגיעים אליה, המברכים לשלום את פני הבאים, אלו שבסוף מחזירים את השטח למצב שבו הוא היה ועוד רבות וטובות, כ-30 במספרן. הדוברת מספרת על אפקט איקאה, הגורם לנו להתחבר יותר לדבר שבנינו בעצמנו. יש בזה משהו חמוד. כשאני רואה מישהי שמסכמת הכל בכתב, על מחברת, אני אפילו קצת מחייכת.

אחר כך אנחנו שומעים על עשרת העקרונות – עליהם תוכלו לקרוא בכתבה נפרדת, על סוגי הקאמפים השונים, ואיכשהו השם שטיפהל'ה נזרק לאוויר יותר מהשמות האחרים, מעניין למה. מתברר שמתוכננים להגיע למידברן כ-150 קאמפים – "ואני בטוחה שכל אחד מכם יצליח למצוא את הקאמפ שלו", מסכמת.

כמו ברגע שחגורת רכבת ההרים שנסגרת עלייך, והקרון מתחיל את התנועה: את לא מבינה בדיוק למה את עושה את זה לעצמך, אבל יודעת בבירור שאין מצב שתתחרטי בסוף הדרך. כן, למרות פחד הגבהים.

כך עשיתי את הצעד הראשון, הפרונטלי, בדרך למדבר.

זה התחיל באופן קלאמזי למדי, אבל התגברנו. תוך כדי אפילו עלה לי רעיון לקאמפ, שאולי איישם בשנה הבאה.

ומה למדתי?

למדתי שאני מגיעה לאירוע שונה, עם חוקים אחרים לגמרי. שצריך להתחשב בכולם גם אם בראש שלי לא יכול להיגרם שום פגע. שאצטרך להיות אקטיבית כדי ליטול חלק, ששום דבר לא יגיע עד אליי.

שהצעירים מגיעים עם חששות דומים ושואלים שאלות די זהות. שהותיקים מתלהבים, חמודים ורוצים לעזור, להכווין ולענות על שאלות. וכמובן - למדתי שעדיין אין לי פאקינג מושג לאן אני נכנסת, אבל לפחות בפעם הבאה אדע שאסור לצלם.