מידברן 2.0 - דור ההמשך
השנה 2013
ניר אדן, איש אמיץ עם חלום גדול מחליט שהגיע הזמן להניח הזמנה במרחב ולהניע תנועה לקראת יצירת אירוע ברן רשמי ראשון בישראל.
אחרי שהשתתפתי בכמה ברנרים בנאוודה ובכמה ברנים קטנים בחופי ישראל, אני מבינה שאני רוצה לקחת חלק ביצירת המציאות הזאת במדינה הפצועה והמטורללת שלנו.אני מגיעה בהתרגשות למפגש התנעה למידברן 2014, משאירה בבית תינוק בן כמה שבועות, בקושי זוכרת מי אני לפני שהפכתי לאמא, אבל מרגישה קריאה חזקה להגיע, לחולל מציאות.
כששואלים מי רוצה לקחת חלק, אני מרימה את היד.
השנה 2014.
תשעה חודשים אחר כך, מתרוצצת עם מכשיר קשר ומנשא עם תינוק בן שמונה חודשים בחולות, בשטח הכוכב המיתולוגי.
כולם אומרים לי שאני משוגעת.
למה הוא צריך את כל האבק הזה?
למה את צריכה את הדבר הזה?
בהתנדבות? הכל בהתנדבות?
יש לך ילד קטן. מה את עושה?
הלב שלי יודע מה נכון לו ואיך אני רוצה להשפיע על המציאות שבה אני חיה ושבה בן בן גדל.מעולם לא היה לי אכפת מה אומרים ומה יגידו.
הבניות חברתיות הן משהו שאני מנסה לקלף מעלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
השנה 2015.
האירוע בסכנה כל הזמן, צוי בתי משפט מאיימים לעצור את הקמת העיר.
בן בן כבר כמעט בן שנתיים, מסתובב ומחלק שאקלים בצורת לבבות לשוטרים.
ממיס את הלב אפילו למורן השוטרת - ובתוך כל הבלאגן הזה, לומד איך יוצרים מציאות.
השנה 2016.
השנה אנחנו בונים מיצב אמנות לראשונה - HOME.
בית קטן וצבעוני שעוסק בשאלה "מהו בית עבורי?"
המיצב נבנה בחצר ביתה של אמא שלי, בן בן שותף לכל פרט.
החל מתכנון המיצב, גיוס הכספים, הבניה בפועל, וההקמה מחדש ב"בית השנטי".
בגיל 3 החיים של בן בן כבר כל כך מלאים בצבע ואפשרויות.
אני כל הזמן שואלת את עצמי - מה הוא ילמד מכל זה? איך זה ישפיע עליו?
וכך, שנה אחר שנה, אנחנו לוקחים חלק בכל דרך אפשרית כדי לחולל את הקסם הזה, לצור מרחב אוטופי, רדיקלי, שבו כל אחד יכול לפגוש את מה שהגיע הזמן שלו לפגוש.
אני עוברת בין תפקידים במידברן - מתפקיד רציני כזה של להיות סמנכ"לית העמותה, דרך פיית קהילה ואחראית על מחלקת תקשורת, דרך יצירת מיצבי אמנות והובלה של קאמפ.משחקת במגרש המשחקים שהייתה לי הזכות לקחת חלק ביצירתו.
התרבות הזאת זורמת לי בעורקים, הקהילה היא הבית שלי, שכל החיים שלי שזורים במידברן ובן בן שלנו? מגיע איתנו לפלאייה, אוכל חול, בונה מיצבים, גדל בתוך קהילת הברנרים, חווה חוויות שרוב הילדים בגילו אפילו לא חולמים עליהן.
יש עוד מיליון סיפורים קטנים של בן בן.
איך הוא הכין מצגת והציג לחברים בגן את החוויות שלו בברן, איך הוא בנה איתנו את הספות הסגולות לברן אין מושן והוביל טיולי ילדים בפלאייה על הספות הסגולות…
ועכשיו, כמעט תשע שנים אחרי שהתרוצצתי איתו במנשא על החולות, אני מתחילה לראות את הניצנים של מה זה אומר לגדול בתוך התרבות הזאת.
אותו תינוק, גדל להיות בן בן לתפארת, ברנר אמיתי, שגדל בין מיצבי אמנות, קאמפים וקהילה אחת שמחבקת אותו חזק ומלמדת אותו את כל מה שבאמת חשוב בחיים האלה.
השנה בן בן בונה את מיצב האמנות הראשון שלו
לפני קצת פחות משנה, בן בן הכריז שהשנה הוא בונה מיצב אמנות
בעצמו.
מגרש כדורגל ענק באמצע הפלאיה, עם אורות אולטראסוגלים בלילות ועוד כל מיני הפתעות שתגלו בעצמכם.
וכשאני אומרת ענק, אני מתכוונת לענק, אני מתכוונת לחצי דונם, 30 על 15 מטר, שערים, טריבונות, לו"ז טורנירים וכל זה - באמצע המדבר.
את הכל בן בן חולם ויוצר בעצמו, בתמיכה שלנו, ההורים שלו ובתמיכת הקהילה שמחבקת אותו.בחודש האחרון שרטטנו, אספנו ציוד ודשא, הזמנו מלא דברים זוהרים, התחברנו לצוות מהמם שייצור איתנו יחד ועוד מלא דברים.
ואיך אפשר לעזור ולהשתתף אתם שואלים?
מוזמנים להשתתף בבניה ובחלום המשותף, הצטרפו אלינו
השנה, אנחנו מתרגשים אפילו יותר מתמיד להגיע למידברן, לראות לאן התרבות הזו מתפתחת ואיך הבן שלנו מתפתח בתוכה.
נתראה על הפלאייה!
Comments