חוויה אישית - משהו קטן על מיידיות והסכמה רבות הפנים

נכנסתי לעולם המידברן לפני כמעט 8 שנים, והוא נתן לי מתנה ענקית- מרחב בו אני יכולה להיות כל מי שאני. הרגעים במידברן בהם יכולתי להביע את עצמי במלואי, ללא כפיפות לחוקי הדיפולט, הם בין המאושרים בחיי. הרגעים האלו הם הסיבה למה במידברן אני יכולה להרגיש באמת בבית, ללא הסתרת החלקים בי שאינם מותאמים לעבודה או החברה שאני נמצאת בה בחיי היומיום.

בחלק מהרגעים האלו, הופנו כלפי מצלמות, בלי ששאלו אותי, והן מייד כיווצו אותי. הן הזכירו לי את הדיפולט, וסימנו לי שלמעשי יש השלכות שעלולות להראות שם. נאלצתי להפסיק לחוות את ההווה, ועברתי לחשוב על העתיד. איך אני אראה? מה יראו? הפסקתי להביע את כולי ועברתי להציג למצלמה את מה שיתקבל שם בחוץ, צימצמתי את מימדי לנורמות הדיפולט.

אז אפשר לדבר על כיצד נפגעו לי המיידיות והביטוי העצמי הרדיקלי, עקרונות חשובים. אבל בפועל? נלקחה ממני תחושת הבית.

אני מאמינה שתמונות המנציחות את הרגעים החד פעמיים והמופלאים שבמידברן יכולות להיות מתנה ענקית גם הן, אך מתנה מותנית ברצון המקבל אותה. כשלא ניתנת ההסכמה הנלהבת לתמונה, באותו רגע הצילום כבר אינו מצלם את המידברן, את המרחב הטרנספורמטיבי בו אנחנו הופכים להיות אנחנו, אלא את פילטר הדיפולט שעליו.

בואו נשמור כולנו על המרחב שלנו ועל הזכות להיות בו חופשיים.

תודה שקראתם 🤍❄️