א.נשים טובים באמצע הדרך // אילן ורותם

סיפורם של השביליסטים שהפכו למפ"צניקים

אנחנו אילן ורותם, שני אחים, יצאנו לשביל ישראל באמצע ספטמבר- עם מטרה ברורה לחצות את ישראל מהצפון ועד הדרום. שיצאנו לדרך בבוקר יום ראשון, ה- 17.10.21 ממושב הר עמשא לפארק ערד, ציפינו לעוד יום שגרתי בשביל ישראל. לא יכלנו לדמיין איך החלטה ספונטנית אחת תשנה את אותו היום, את השבועיים הבאים ואולי, נעז לומר, תשפיע עלינו שנים קדימה.

עוד מהרכס ראינו כמה ציליות בודדות באמצע שטח ענק ומדברי. כשירדנו למטה מההרים ראינו גדרות, שער כניסה וכמה בזנטים תקועים וחשבנו: מעניין איזה אירוע היה פה או הולך להיות פה…

עלו לנו כל מיני השערות. שמענו על אירוע המידברן בעבר וידענו שהזיזו את המיקום שלו משדה בוקר ואת התאריך, אבל לא ידענו שבשטח המת הזה בעוד שבוע בדיוק תקום עיר אחת ענקית וצבעונית.

היה יום חם וניצלנו צילייה קטנה שהייתה בשטח לאכול צהריים. לא עברו 10 דקות וראינו טנדר מחובר לעגלה שעליה עשרה א.נשים שחזרו מעבודת כפיים בשטח. הם עצרו לידנו, סיפרו לנו שהגענו להקמות של המידברן והציעו לנו לבוא איתם: "זה מאוד חמוד שאתם אוכלים טונה וטורטיה, אבל אם תרצו, נשמח שתצטרפו אלינו לאכול ארוחת צהריים טעימה ". בלי למצמץ הצטרפנו אליהם.

מהרגע הראשון שהגענו לקאמפ של מפ"צ , קיבלו אותנו בשמחה, אירחו אותנו והרגשנו הכי בבית בעולם.

אחרי ארוחת צהריים מצויינת החלטנו שנישאר לעזור בהקמה לכמה שעות ושאחר כך נמשיך.

מאוד התלהבנו מהרעיון שאנחנו לוקחים חלק בהקמה של אירוע כל-כך גדול ועוד כזה ששמענו עליו הרבה.

הלכנו לצוללת (מכולת הציוד של מפ"צ) שמנו כפפות, לקחנו הלמניה ויצאנו לשטח עם עוד מתנדבי/ות מפ"צ להקים את הגדר המקיפה של העיר שנבנית לה.

נהנו מאוד מהעבודה! מי היה מאמין שלבנות גדר בשמש לאורך שעות יכול להיות כל-כך כיף.

שינוי שגרה, אנשים טובים, עשייה עם חיוך והמון פינוקים מריינג'ר הפלאף (צוות של 3 א.נשים שכל עולמו לפנק את המתנדבים/מתנדבות בשטח).

לאחר יום עבודה ראשון , שבו התחלנו להכיר את המפצניקים והמפצניקיות, התחיל להחשיך והבנו שאת הלילה אנחנו הולכים להעביר בקאמפ מפ"צ. מהר מאוד תרמו לנו אוהל ומצאו לנו מקום לישון.

בבוקר שלמחרת, החלטנו שנישאר ליום עבודה נוסף. הפעם שיבצו אותנו במשימות לעבוד על שדרוג הקאמפ.

שנינו שמאוד אוהבים להתעסק בעץ לקחנו את היצירתיות והיוזמה לידיים והתחלנו לבנות דברים: שולחן קקטוס, כיסאות בר, שלט חדש למפ"צ ועוד...

באותו יום מיכל, בת הזוג של רותם הצטרפה אלינו להקמות. מיכל הייתה במידברן ב-2016 , בברנינג מן בנוואדה בשנה הנוכחית ותמיד רצתה להתנדב בהקמות של המידברן, כך שהחיבור היה טבעי ומדוייק.

יום רדף יום, ובכל בוקר בחרו מחדש להתנדב עוד יום בהקמות. מתנדבי מפ"צ , שכבר ראו בנו חלק מהמשפחה, הפצירו בנו "ללכת עד הסוף" עם ההחלטה ולהישאר לאירוע עצמו. ברגע הראשון זה נראה לנו רעיון לא מציאותי, אחרי הכל, אנחנו בשביל ישראל ולעצור הכל לשבועיים (הקמה +אירוע) הרגיש לנו מעט בעייתי. היינו צריכים עוד לילה לחשוב על זה.

בבוקר למחרת החלטנו, אילן רותם ומיכל שהמקרה הזה הוא 'מכתוב', שמה שקורה היה צריך לקרות ושהטוב הזה הגיע אלינו ואין מצב שמסרבים להצעה כזו וחוויה מטורפת שכזו. באותו בוקר הבנו שאנחנו נשארים לכל ההקמה ולאירוע. עוד באותו היום רכשנו כרטיסים (מייג'ור תום עזרה לנו עם כל התהליך בהתלהבות אמיתית), קיבלנו חולצות וצמידי מפ"צ והרגשנו לגמרי חלק מהקאמפ.

השגרה של העבודה בהקמה מאוד מצאה חן בעינינו, קמים עם הזריחה למוזיקה כיפית, אוכלים ארוחה טובה ונפגשים בסלון מפ"צ לחלוקת משימות. האווירה בזמן ההקמה פשוט מדהימה. כיף לראות קבוצה של א.נשים שעושים ועובדים עם חיוך ומרצון גדול להקים את העיר. כולם עזבו את העיסוקים בבית בשביל להתנדב, לתקוע בזנטים, לבנות גדרות, להרים ציליות ולחפור בורות לחשמל, לעבוד...להזיע ולנשום אבק ביחד.

והחלק הכי כיף זה הערב בקאמפ מפ"צ. כולם חוזרים אחרי יום עשייה פיזית בשטח ונהנים יחד, לפעמים בערב רגוע ולפעמים במסיבה ספונטנית או משחק שתייה מטורף.

לאחר 10 ימים מדהימים של הקמה התחיל האירוע. ההתרגשות בשיא. העיר כבר כמעט עומדת לגמרי. קאמפים נוספים מסיימים להעמיד את הציליות האחרונות שלהם. הפלאיה כבר מלאה במיצבים מדהימים, גדולים וקטנים, כל מיצב מרשים באופן אחר מהקודם לו.

ביום הראשון של האירוע, מצאנו את עצמנו באולימפיאדה של מפ"צ, תחרויות ברוח הכישורים שנצברו בעבודה בשטח – דפיקת בזנטים ובניית חנייה, דפיקת יתדות צייליה , תחרות פלאף ועוד. הרגשנו לגמרי טבעי פה, רק שבוע וכבר הינו חלק מהעניין. כשרותם זכה במקצה היתדות השמחה היתה גדולה – וכולן\ם פרגנו בענק.

מטורף לראות איך השטח השתנה מאדמה ללא צל לעיר מוארת ומלאה בא.נשים יפים. כל יום היה מדהים. הסתובבנו בפלאיה נון סטופ ועדיין הייתה לנו תחושה שלא ראינו עוד כלום. רגע השיא מבחינתנו היה לראות את התקבצות 5000 הא.נשים סביב האיפיג'י ביום חמישי בערב, מחכים בקוצר רוח לשריפה הגדולה והמרשימה.

ביום שבת 30.10.21 קמנו בבוקר עם חיוך ענק על הפנים, אבל לא מבינים איך הזמן עבר כל-כך מהר וכבר נגמר לו המידברן. רק עוד לילה אחד זה כל מה שאנחנו מבקשים, אבל הקאמפים כבר מתחילים להתקפל ואבק התחיל לכסות את העיר עקב מכוניות שנוסעות מהמקום. לא יכולנו להיפרד ככה, אחרי ה-היי המטורף שהיה לנו. החלטנו שצריך להוריד דופק ביום פירוק אחד נוסף עם מפ"צ. נגמרה החגיגה, צריך להחזיר את השטח לקדמותו .

ביום ראשון נאלצנו להיפרד מכולם ולהמשיך במסע שלנו. הרגשנו שאנחנו עוזבים את הבית ואת המשפחה שהתחברנו אליה כל-כך מהר. עד עכשיו (אנחנו עדיין בשביל- ממשיכים דרומה) מעכלים ומשחזרים את החוויות והכיף מהשבועיים האלו. נשארנו עם טעם טוב של עוד ואין לנו ספק שניפגש בשנה הבאה במפ"צ, אולי אפילו נספיק לדיקומפרישיין של מפ"צ בסוף החודש – מי יודע.