התנשמת // מאיה בן שמואל

שבוע עבר מאז שהמלכה שלנו עלתה בלהבות השמיימה. שבוע שבו אני רואה שוב ושוב את התמונות שלה, אצילית ויפה, ביום, בלילה, בשריפה. קוראת את התגובות האוהדות, נישאת על גלי האהבה הרבה שקיבלנו בזכותה, מתגעגעת אליה, לתנשמת שליוותה אותי כל כך קרוב בחודשים האחרונים.

מאז שאני במידברן אני חולמת להביא אומנות לפלאיה.

זה תמיד היה נראה לי הדבר הכי משמעותי שאפשר להביא למרחב היפה הזה שאנחנו בונים. וזה לא שאני אומנית, אני בכלל עובדת סוציאלית. אני עובדת בבית חולים, במחלקה סגורה לנשים, אני גם מתמחה בטיפול מיני ואמא לשתי בנות, אשה די עסוקה ביום יום...אז מה הקשר בכלל?? אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי הקסימו אותי בברן, שכולנו יכולים להיות אומנים ולחלום והפעם החלטתי גם להגשים.

כשהתחילו לדבר על מידברן 2021, התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות השנה (מעבר לתפקיד קבוע שעושה כבר שנים במחלקה הכי שווה בברן- מחלקת תמיכה ותפקיד מוביל בקמפ המהמם שלי וונוס בפרוות), וכך בין הרהור לחלימה בהקיץ עלתה בדמיוני תנשמת עץ ענקית שניתן להיכנס לתוך גופה ולנוח בה מתלאות ההליכה בפלאיה. מקום של שקט ועצירה, מקום לפגוש את עצמך ואולי עוד חברים בדרך. למה דווקא תנשמת?

בברן עם משה ב-2019 בתום לילה מכושף (זוכרים את הערפל??) חבר יקר קרא לי כך, כשם פלאיה.

לא באמת חשבתי שאשתמש בשם אבל שחזרתי הביתה ובדקתי מה המשמעות שנותנים לתנשמת מבחינה רוחנית, מאוד התחברתי למה שקראתי. התנשמת נחשבת למלכת הלילה. עם ראייתה החודרת ושמיעתה המשוכללת היא מסמלת את היכולת להתנהל בעולם שכולו מיסתורין.

התנשמת מסמלת שאין לנו שליטה על המיסתורין אך יש לנו אפשרות לזרום איתו בעזרת קבלה מוחלטת של הבלתי ניתן לשינוי ועשייה ממוקדת במקומות הניתנים לשינוי. התנשמת היא סמל להתבוננות בעיניים רואות כול אל תוך האפילה הפנימית, ללא מורא ופחד. הנשימה, הקול המזוהה ביותר עם התנשמת, היא הדבר הבסיסי ביותר כדי לעצור ולהתבונן פנימה, לראות איפה אני עכשיו, איך אני מרגישה ומה אני רוצה.

הדברים שקראתי ולמדתי על התנשמת התחברו לי לעבודה הטיפולית שאני עושה, כמטפלת וכמטופלת, לתהליך האישי שאני עוברת ולניסיון שלי לעזור גם למטופלים שלי להתבונן פנימה אל עצמם, לנשום ולהיות.

כשחיפשתי מה אני רוצה להביא השנה, התנשמת הופיעה שם והתגלתה.

הסתובבתי עם הרעיון כמה שבועות בראש. הכול היה נראה עוד די באוויר ולא היה לי מושג מה אני עושה עם זה ואז במקרה או שלא במקרה, פגשתי את איתמר ווינשטיין. נפגשנו בשבעה של חבר מעמק חפר, איתו הרמנו לפני כשנתיים פסטיבל ברוח הברן.

כבר אז קלטתי שאיתמר חולם בגדול, פנטזיונר על מלא, מוכשר בטירוף ובעיקר, לא רואה בעיניים. סיפרתי לו על התנשמת, ואחרי דקה בערך הוא כבר הציע לסובב לה את הראש ושהעיניים שלה יעירו את הפלאיה. הוא כל כך התלהב שהיה לי ברור שמצאתי את הפרטנר המושלם. זמן קצר אחרי זה עזרתי

להביא את "חלל איזון", מיצב של איה שווייד ועידו נוסבוים שהיה במידברן 2017 לבית החולים בו אני עובדת.

ביום בו הרכבנו אותו, סיפרתי לאיה על הרעיון שלי. עידו, המהנדס המוכשר שתכנן ובנה את "חלל איזון", שמע ומיד אמר "שחררת אותי מחלל איזון, אני פנוי למיצב הבא". וכך התחלנו להיפגש בכל מוצ"ש בביתי.

לדרך הצטרפו נינה בר נתן, חברתי האהובה ואומנית מוכשרת, עובד צרפתי, חבר מהעמק, איש של לב ענק וידיי זהב, קרן רון צידקיאלי שהביאה אלינו את עלי הבננה והוושינגטוניות, שכיסו את הכנפיים והראש, חומרים שהדהימו אותנו ביופיים ובאפשרות לעבוד איתם. לקח לנו כמעט חודשיים להכין את ההגשה לקרן אומנות, שירטוטים, חזון, רשימת חומרים מפורטת, סוגיות לפתור, אולי חודש לקח עד שהבנו איך נעשה את הראש ואיך יראה הגוף...זאת הייתה כל כך הרבה עבודה אבל אחרי שהגשנו כבר די ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. העבודה על ההגשה עזרה לנו להתמודד עם המון שאלות מורכבות ולהתכונן לעבודה בפועל. ההתרגשות המטורפת כשקיבלנו את מענק האומנות דבקה בכולנו ומיד התחלנו לעבוד. מיולי, בכל שבת כמעט, נפגשנו אצל איתמר בכפר חיים. לעבודה הצטרפו גם איציק יוגב, חבר של הוריי, צלם מחונן וברנר ותיק שביקש להצטרף לפרויקט ולצלם אותנו, שחף גרין, שחיפש מיצב להצטרף אליו, טל זוהר, שרצה להגיע לברן לראשונה , בן שלום שהגיע לבנות איתנו ולצלם אותנו כמעט כל שבת ועוד רבים וטובים שהגיעו באופן חד פעמי או יותר, מחברי הקמפ וגם סתם אנשים שרצו לתת יד. ריגשו אותי במיוחד רז גולדשמיט, שהגיע לעבוד, כולל בהקמות ואפילו לא נשאר לאירוע עצמו ויהודה הרבסט ושני בראון שעזרו לנו במימון המיצב.

משבוע לשבוע היא נבנתה. ראש, כנפיים, גוף. כל אחד מאתנו תרם לה משהו. איתמר פיצח את פניה הלבביות, עידו את גופה המתומן ואת המנגנון שסובב את ראשה, קרן ונינה את כנפיה ונוצות ראשה ואני? אני התמוגגתי מהצוות המדויק הזה שמצאתי ומהחלום שמתחיל להתגשם. שעות ארוכות של חיתוכים, הברגות, ניסורים, תפירה. מלא חומוס ובירות ומוזיקה טובה. היו שבתות מלאות שמחה, עבודה משותפת, שיחות על מידברן, על העקרונות ועל החיים. היו שבתות שבכלל לא ידענו אם יהיה מידברן ובקושי הגיעו שני אנשים לעבוד...אבל המשכנו. בעיקר כי לא רצינו לשחרר. הרגשנו שיש לנו משהו טוב ביד ושאנחנו רוצים לסיים אותה. מקסימום היא תחכה לאירוע הבא...

בסופו של דבר, הדחיה לחודש אחרי סוכות הצילה אותנו. בלעדיה היינו עובדים בלחץ ומהירות. הזמן איפשר לנו עבודה בנחת וכשהבנו שמידברן תקום, הגברנו קצב והזמנו עוד חברים לעבוד איתנו. בשבת האחרונה לפני הברן היא הייתה מוכנה.

רצועות הכנפיים שתפרנו במשך שבתות שלמות, הונחו על השלד ונארזו בעדינות, הראש כוסה בעלי וושינגטוניה. הלדים הורכבו אל הראש ואפשר היה להתחיל לשחק איתם (ושוב תודה ליוסי נער על העזרה הרבה).

בחמישי בערב, יום לפני ההקמות, העמסנו אותה, ארוזה ומוכנה להגיע לביתה בפלאיה.

בשישי ירדו חברי הצוות עם המשאית והרכיבו את המלכה שלנו על הגבעה היפה שחיכתה לה. בשבת בשמונה בבוקר עמדתי בגייט, המומה לראותה לראשונה במלוא הדרה ורק שעמדתי מתחתיה בפעם הראשונה יכולתי לנשום לרווחה. היא הייתה פשוט יפיפיה. היא הייתה יותר יפה ומיוחדת משיכולתי בכלל לפנטז. בשבת סידרנו כל נוצה במקומה, סידרנו חשמל ובמוצ"ש היא כבר הייתה מוכנה.

במהלך הברן ביקרתי אותה לפחות פעם ביום. ההרגשה של ללכת בלילה ולראות את עיניה מרצדות, את ליבה פועם כמגדלור של אהבה, מילאו אותי בגאווה ובאושר. להיות בה ולפגוש בכם, בסקרנות שלכם, בפרגון ובאהבה מילאו אותי בסיפוק, אושר אמיתי ותחושה נפלאה של הגשמת חלום.

ביום השריפה, נסעתי עם אסף, אחראי השריפות של מידברן וטל, אחראי השריפה שלנו לפגוש אותה, פעם אחרונה לפני השריפה. לא שמעתי מילה ממה שאסף הסביר, הדמעות חנקו אותי.

היא הייתה כל כך יפה ואמיתית, היא הסתכלה עליי וידעתי שזה הרגע האחרון שלנו יחד, לבד.

אמרתי לה תודה על כל מה שהייתה בשבילי, על כל הטוב שהביאה לחיי. בכיתי בכאב ועצב מעורבב בהתרגשות ואושר. הכול ביחד, כמו בברן.

בשעות שעברו עד השריפה התארגנו כולנו לטקס. את הטקס החלטנו להקדיש למיקי, גזבר הקמפ שלנו, חבר יקר, שנפטר לפני 3 חודשים. מיקי, כברנר אמיתי, ביקש לשרוף את גופתו. בחרנו שיר שאהב אותו ביצעה רוני צח ביחד עם מאור נונברג ואז ניגשנו, צוות התנשמת, להצית אותה. זה היה רגע מרגש ועוצמתי. כל האנשים מסביב, האורות, הקולות, הכול נדם. האש תפסה את כל ההוויה שלי. לעמוד מולה ולראות אותה נשרפת, היה רגע של שחרור אמיתי, רגע של זיכרון שנצרב עמוק בלב, רגע שבו הרגשתי באמת את המשמעות של לשחרר, של המיידיות.

בבוקר אחרי עלינו אליה בפעם האחרונה. צלקת שריפה לא גדולה במיוחד, זה כל מה שנשאר. אספנו את שאריות השריפה, אספנו עם מגרפה מגנטית שאיתמר בנה את מאות הברגים והסיכות והפכנו את הקרקע. וזהו. לא נשאר לה זכר פיזי. היא נשארה בלבבות שלנו. היא נשארה בזכרונות, היא הפכה אותנו לחברים לחיים ולימדה אותנו המון על עצמנו. היא הפכה את הברן הזה למסע של חודשים ששיאו היה באירוע שבו זרחתי 99% מהזמן. אני מלאת הכרת תודה לכל מי שלקח חלק בדרך ולכל מי שמשתתף ויוצר את המרחב הקסום הזה. ומחכה כבר לחלום הבא.